ד"ר איילת כהן וידר – להניח גשר מעל לחשכת התהום

קצת על הכותב/ת...

כותבת: ד"ר איילת כהן וידר 
הכותבת הינה פסיכולוגית קלינית 

"ונתנה תוקף קדושת היום

כי הוא נורא ואיום.

ובו תנשא מלכותך,

ויכון בחסד כסאך,

ותשב עליו באמת.

 

מי בהזיה, מי בחדרה לבד

מי בחיק אהוב ליבה, מי בחפץ חד,

מי בעול כבד, מי בנשיקה

מי באבק שריפה, מי בדמעה שקופה

ומי, מי זה קורא אייכה?

 

אמת כי אתה הוא דיין

ומוכיח ויודע ועד

וכותב וחותם וסופר ומונה,

ותזכור כל הנשכחות

ותפתח את ספר הזיכרונות,

ומאליו יקרא,

וחותם יד כל אדם בו.״ 

(ליאונרד כהן, תרגום איה כורם, אלכס בן ארי ותומר קרמלינג, בהשראת הפיוט "ונתנה תוקף")



תקווה וזעקה לתיקון

בהכנסת ספר התורה שכתבו ג׳ון ורייצ׳ל פולין הוריו של הרש שהיה חטוף בעזה, הרגשתי שבשנה הזו כל הזמנים והמועדים מתערבבים; במקום שירים שמחים ומקפיצים כיאה להכנסת ספר תורה, שרנו שירים מתפילות הימים הנוראים: "הנשמה לך והגוף פועלך", "תהא השעה הזאת שעת רחמים ועת רצון". בעומדם תחת החופה, כשספר התורה החדש בידיהם, סיפר ג׳ון בהתרגשות כי כאשר הם פרסמו את ההזמנה לציבור לתרום ולקחת חלק במימון כתיבת ספר התורה, הסכום המבוקש נאסף תוך מספר שעות: מאות צעירים וצעירות תרמו ולקחו חלק בכתיבת ספר התורה. מאות אנשים ונשים רצו אות וחותם בספר התורה. עבורי ספר התורה הזה והמעמד של הכנסתו היה מעשה רב עוצמה של תיקון, כשעמדנו בחצר המלאה עד אפס מקום ושרנו והתפללנו הרגשתי שהניגונים והתפילות מרעידים שמים וארץ, מרעידים את כיסא הכבוד. הרגשתי שבעזרת הקלף והאותיות, התפילות והניגונים שהתקיימו באותו מקום בו עמד הרש בליל שמחת תורה, באותו מקום בו נקטעה התפילה בבוקרו של החג, כמו הראו הוריו לכולנו – אנחנו לא עוצרים. אנחנו כותבים ספר חדש. אנחנו כותבים סיפור חדש. לא ניתן לאויבנו לכתוב את הסיפור שלנו. אנחנו מכינים את הגשר ומניחים אותו מעל חשכת התהום כדי שנוכל לעבור מעליו להחזיר את הבן שלנו הביתה, להחזיר את הבנות והבנים האימהות והסבים, להחזיר אותם הביתה. 

לאמץ ערבות הדדית

לדאבון ליבנו הרש אמנם לא חזר הביתה בחיים, אבל הוא נשאר סמל לתקווה, לאור, לשלום ולאהבה. הצורך של כל כך הרבה אנשים ונשים לכתוב אות בספר התורה שנכתב בדמעות ובתקוה, בשותפות ובתפילה מבטאת בעיני את הצורך לאחות את הקרעים והשסעים העמוקים שנפערו במציאות חיינו בבוקר היום הנורא. 101 החטופות והחטופים זועקים אלינו בכל רגע ורגע ממעמקי המנהרות, השסע העמוק של חטיפתם זועק לתיקון, אין לנו זכות קיום כל עוד הם מופקרים במחשכים. כיסא הכבוד שבור ומפורק כל עוד הם מעונים במנהרות.

הרמב"ם כתב:

״ואין לך מצוה גדולה כמו פדיון שבויים

שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים,

ובכלל הערומים;

ועומד בסכנת נפשות.

והמעלים עיניו מפדיונו – הרי זה עובר

על “לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ” (דברים טו, ז),

ועל “לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ” (ויקרא יט, טז),

ועל “ל לֹא יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ לְעֵינֶיךָ” (ויקרא כה, נג);

וביטל מצוות “פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ” (דברים טו, ח; דברים טו, יא),

ומצוות “וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ" (ויקרא כה, לו),

“וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ” (ויקרא יט, יח),

ו-”הַצֵּל לְקֻחִים לַמָּוֶת” (משלי כד, יא),

והרבה דברים כאלו.

ואין לך מצוה רבה כפדיון שבויים”

(רמב”ם, הלכות מתנות עניים, ח, י)

השפה של הרמב״ם היא שפה של ערבות הדדית ושל רעות; "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ ", "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". זו שפה של פתיחת היד והלב ופקיחת העיניים. עלינו להקשיב לרמב״ם, לפתוח את הלב, היד והעיניים לקיים את המצווה שאין גדולה ממנה.

הבעיה העיקרית סביב המאבק להשבת החטופים והתמיכה במשפחות הוא ההטמעה של הנושא בלב השדה הפוליטי. עלינו לחלץ את המאמץ להשבת החטופים מתוך השדה הפוליטי, לאחד סביבו את כל העם, כל אחת ואחד בדרך המתאימה לתפיסת עולמם: אם בתמיכה, אם בתפילה, בצום ובזעקה, אם במחאות והפגנות. אף אחת ואחד מהם לא נחטפו בשל דעתם הפוליטית או בשל ההשתייכות המגזרית שלהם. יש ביניהם ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים, מתנחלים ובני קיבוצים, מצביעי ליכוד ומרץ. עלינו לבנות גשרים מעל תהומות השיסוי מבית ומחוץ ולעשות כל שביכולתנו לתמוך במשפחות הנאבקות בגבורה מעל חשכת התהום.