ד"ר רבקה נריה בן שחר – הג'ינג'ים

קצת על הכותב/ת...

הכותבת: ד"ר רבקה נריה בן שחר
ד"ר לתקשורת, חוקרת במרכז כץ באוניברסיטת פנסילבניה, מרצה בכירה במכללה האקדמית ספיר, וחוקרת אורחת במכון הדסה ברנדייס.

דוד יוסף היה אח של סבא שלי. איש זקן וגבוה, שהתהלך גם בימים חמים עם כובע רוסי שחור וכבד. כילדה שמעתי-לא שמעתי את הסיפור שלו. רק ידעתי שהוא נחטף ברחוב ברוסיה, בימי הטיהורים הגדולים, ושרד שנים ארוכות במחנות הכפייה בסיביר. סבא שלי, הרב משה צבי נריה, עלה לבד לארץ עם סרטיפיקט שנשלח אליו מישיבת מרכז הרב. משפחתו עלתה בהמשך, מתקשה להאמין שיוסף הצעיר נשאר בחיים. אני מדמיינת את סבתא-רבא שלי בוכה בלילות, מתגעגעת לבנה שנותר מאחור. רק אחרי מלחמת העולם השנייה יוסף הופיע כאן, פתאום, מהמעטים ששרדו את הרעב, עבודות הכפייה והמחלות במחנות ההם. אני מצטערת היום שלא ביקשתי לשמוע ממנו את הסיפור. חושבת שתמיד אמרו שהניצולים של אז לא רצו לדבר, אבל אולי אלו אנחנו שאטמנו את אוזנינו משמוע?

אני נזכרת בדוד יוסף בכל פעם שאני חושבת על הג'ינג'ים של ביבס ועל הוריהם, שירי וירדן. ״חוששים מאוד לשלומם״ (של שירי והילדים), אמר דובר צה״ל. ובכן, גם אני קראתי את דברי העיתונאים יודעי הכל. ולא זו אף זו – גם לי, כמו לכולם, יש בן-של שכנה-של בת דודה שמשרת בדובר צה״ל / בבור בקריה / בשו״ן, והוא אמר להם 'בשושו' ששלוש הגופות ההן שהוצעו בעסקה בדצמבר… אבל בחרתי לא להאמין לכל זה, פשוט כי אין הוכחות. מי מאיתנו האמין שגלעד שליט עדיין חי, עד שראינו את התמונה ההיא, עם העיתון?

מאז אוקטובר, אני מתקפלת מכאב כשאני קמה בבוקר. מרגישה בוקס אחד לעין, בשביל הג׳ינג׳ים ושירי. בוקס אחד באף, בשביל התצפיתניות שזעקתן עדיין לא נשמעת. ובוקס אחד בבטן בשביל שאר החטופות והחטופים. מקופלת מכאב אני שואלת את עצמי – אם כך אני מרגישה, מה חשים קרובי משפחות החטופים? איך הם קמים בבוקר? הפנים השואתיות של האם הגיבורה עינב צנגאוקר הן חלק מהתשובה: לא נראה שהיא קמה בבוקר, פשוט כי היא לא ישנה בכלל מאז.

במקום להקשיב לבן של החבר של השכנה, שאלתי לפני כמה זמן חבר, רופא ילדים, מה הסבירות שהג׳ינג׳ים עדיין בחיים. ״אם הם עם אמא שלהם, הסבירות גבוהה מאוד״, הוא ענה. ״ואם לא״, הוא נשא כפיו בייאוש. התמונה האחרונה שראיתי היא של שירי יורדת עם הילדים מהרכב בחאן יונס. אני מדמיינת אותה ביחד איתם, חיה עם משפחה עזתית, נעה יחד איתם ממחנה פליטים אחד לאחר. נושאת עיניה לשמיים ורואה את מטוסי צה״ל מפציצים את סביבתה. לא מעזה אפילו לנופף בתקווה שמישהו שם למעלה יראה.

דוד יוסף נפטר בשיבה טובה, מוקף בילדיו ובנכדיו. אני מתפללת לה', מייחלת ומאחלת שסבתא שירי וסבא ירדן ייפטרו גם הם בשיבה טובה, בקיבוץ ניר עוז הפורח, מוקפים בג׳ינג׳ים רבים. הם יספרו להם על החודשים האיומים בשבי, ועל שנות ההחלמה והתיקון שבאו בעקבותיהם.

ועד אז, צריך להמשיך להפגין, לזעוק, להתחנן. אפילו לעמוד בשקט עם שלטים. חייבים להזכיר לאלו שרק רוצים לחזור לשגרה, שיותר ממאה חטופים עדיין שם, רבים מהם בחיים, וצריך להחזיר אותם.