האם להלכה יש עמדה ברורה בעניין עסקה להחזרת השבויים?

לפני שנים אחדות, כאשר נתבקשתי לכתוב מאמר על "פסיקה ציונית", הבעתי הסתייגות מנקודת המוצא של בקשה זו. מורי הלכה התמודדו, מתמודדים ויתמודדו עם המציאות העומדת לפניהם, כך היה מאז ומעולם וכך גם יהיה. המציאות שנוצרה בעקבות הצלחתו של המפעל הציוני יוצרת שאלות חדשות ושונות, כאלו שטרם עמדו לפני הפוסקים בדורות הקודמים. חלק מן השאלות הללו ייחודיות למציאות של מדינה מודרנית דמוקרטית אשר מהווה בית לאומי לעם היהודי, אך לא כולן. ישנן שאלות שאינן נוגעות רק למציאות זו, אלא משותפות לפרט ולכלל, קהילות וציבורים שונים, ללא הבדל אם לקחו חלק במפעל הציוני ואם לאו.

לרוב, העיון בספרות הלכתית שעסקה בשאלה שדומה לשאלה העומדת לפתחנו, ולו במעט, מעשיר את החשיבה של הפוסק, והמקורות יוכלו לשמש "אסמכתא" לפסיקתו. אך לעיתים, המציאות העומדת לפנינו כה שונה מזו שעמדה לפני רבותינו במהלך הדורות, עד שלא ניתן לדלות מדבריהם תשובה מובהקת לשאלה. במקרים אלו נאלצים הפוסקים להשיב לשואל מתוך השכל הישר, מכוח הסברא. 

למרבה הצער והכאב, עשרות מאחינו חטופים בידי ארגוני טרור רצחניים כבר למעלה משנה. ובבואנו לעסוק בשאלת שחרורם מבחינה הלכתית, אנו עומדים לפני מבוכה הלכתית קשה שלא הייתה כמותה בכל הדורות. לראשונה זה אלפיים שנה אנו אחראים לגורלנו. אין אנו נסמכים על שלטון זר או פריץ נוכרי שיחלץ לעזרנו. מציאות זו מקצינה את משמעות צדדי הדילמה המוסרית-הלכתית של הבעיה העומדת לפנינו. לאחר האסון שהומט עלינו בשמחת תורה אשתקד, נוצרה דילמה שקשורה למטרות העל של הקמת מדינת היהודים. התרגלנו לצורת דיון פופוליסטית-עיתונאית, והיא נראית לנו טבעית. חלק מההתבטאויות בדיון מגיעות מאינטרסים שאינם בהכרח מגוף העניין. אך גם אם המניעים טהורים, הטיעונים הענייניים נאמרים בצורה 'פלקטית', משפט אחד מוחלט המתנוסס על שלט, שבצורתו סותר את מסורת הדיון ההלכתי-יהודי. זוהי מסורת של דיון עשיר ומגוון, הכולל בתוכו לעיתים גם אמירות קשות וחריפות, אך בהכללה המתדיינים מתעמקים בצדדים השונים של השאלה הנידונה ובעמדת זולתם. בעקבות האסון שפקד אותנו, ובעקבותיו חיי הנפש שתלויים ועומדים, הבעיה של צורת הדיון קיבלה ממדים חדשים. כמעט ללא יוצא מן הכלל נאמרות טענות בשם "היהדות", בביטויים ובצורה שאינם הולמים את התורה, אף על פי שהרגש המלווה אמירות אלו הוא אנושי מאוד ויהודי מאוד. 

מצד אחד, יש הטוענים בשם ההלכה כי המחיר הביטחוני והאסטרטגי של עסקת חטופים (מסתמנת) כבד מדי. אלו מצטטים: "…מלחמת מצוה זו… ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם" (הלכות מלכים ה, א). ולעומתם, יש הטוענים בתוקף כי מדינת ישראל, שנוסדה במידה רבה על ברכי המסורת היהודית, מחויבת לפעול ללא לאות, לשלם מחירים כבדים ואף ביטחוניים, על מנת לקיים מצוות פדיון שבויים. הללו מצטטים: "ואין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים" (הלכות מתנות עניים, ח, י).

ואכן, כמצוי בדיונים רבים בהלכה, פסיקתו המסכמת של הרמב"ם במשנה תורה משפיעה רבות על הפסיקה. וכך פוסק הנשר הגדול בעניין פדיון שבויים: "אין פודין את השבויים ביתר על דמיהן מפני תקון העולם, שלא יהיו האויבים רודפין אחריהם לשבותם, ואין מבריחין את השבויים מפני תקון העולם שלא יהיו האויבים מכבידין עליהן את העול ומרבים בשמירתן" (הלכות מתנות עניים ח, יב).

הלכה זו של מבוססת על משנה ממסכת גיטין: "אין פודין את השבויים יותר על כדי דמיהן מפני תקון העולם" (פ"ד מ"ו). הנימוק "שלא יהיו האויבים רודפים אחריהם לשבותם" מקורו בקריאה אפשרית בסוגייה התלמודית, אך לא הכרחית. סוגיית הגמרא על משנה זו שואלת מהו הפירוש המדויק של הנימוק להלכה שמופיע במשנה "מפני תיקון העולם": "איבעיא להו: האי מפני תיקון העולם – משום דוחקא דצבורא הוא, או דילמא משום דלא לגרבו ולייתו טפי?" (תרגום: נשאלה השאלה: "מפני תיקון העולם" – האם הוא משום דוחק הציבור, או שמא משום שלא ישבו יותר?)

על כך מפרש רש"י בפירושו לגמרא: "מפני דוחקא דציבורא הוא – אין לנו לדחוק הצבור ולהביאו לידי עניות בשביל אלו. או דילמא – דלא ימסרו עובדי כוכבים נפשייהו וליגרבו ולייתו טפי מפני שמוכרין אותן ביוקר. ונפקא מינה אם יש לו אב עשיר או קרוב שרוצה לפדותו בדמים הרבה ולא יפילהו על הצבור…". האפשרות הראשונה היא שעיקר התקנה היא לא ליצור עומס כלכלי על הציבור בפדיון השבויים, והאפשרות השנייה היא שהנוכרים יראו שלשבות יהודים זה "עסק משתלם" ולכן יתאמצו לשבות יהודים נוספים. 

בהמשך, מביאה הגמרא ראיה לכך שעיקר התקנה היא על מנת שלא ליצור עומס כלכלי כבד מנשוא על הציבור: "תא שמע: דלוי בר דרגא פרקא לברתיה בתליסר אלפי דינרי זהב". כלומר, אדם פרטי פדה את בתו בסכום מופקע, וזו ראיה כי הנימוק הוא העמסה כלכלית מוגזמת על הציבור. משמע, אם ניתן לעקוף בעיה זו, אפשר לפדות במחיר מופקע. אך אביי דחה את הראיה, שכן אין היא הלכה אלא מעשה בלבד, וייתכן שחכמים היו מסויגים מפדיון זה: "אמר אביי: ומאן לימא לן דברצון חכמים עבד? דילמא שלא ברצון חכמים עבד". זהו מקרה קלאסי של "בעיא דלא איפשטא". כלומר הראיה ממעשה לוי בר דרגא נדחתה, והשאלה המקורית חזרה. כיצד אפוא יש לפסוק בסוגיה כזאת?

לעיתים קרובות, כאשר ראיה קלושה נדחית, חלק מן הראשונים מטים את ההיגיון הצרוף, וקוראים את הסוגייה על פי המגמה הספרותית, ובכך מכריעים את הספק לטובת הצד הנגדי. כך למשל עשה הרמב"ם שציינתי לעיל: "אין פודין את השבויים ביתר על דמיהן מפני תקון העולם, שלא יהיו האויבים רודפין אחריהם לשבותם". לדבריו, קושייתו על אביי על הראיה מסיפור לוי בר דרגא דוחה עמדה זו, ומוכיחה שיש לפסוק את העמדה הנגדית.

גם הרמב"ן על אתר פסק כמו הרמב"ם, והסביר כי הכרעה זו אינה מתבססת רק על מגמת הסוגייה בגמרא בגיטין, אלא משתמעת מסוגייה דומה, הדנה בחובת הבעל לפדות את אשתו השבויה במסכת כתובות. בדבריו דן הרמב"ן במורכבות הדיונים התלמודיים וההכרעה הראויה לדעתו. מגמה דומה ניתן למצוא ברשב"א, בריטב"א ובראשונים נוספים.

אף על פי כן, ראשונים  אחרים סברו כי שאלת נימוק התקנה נשארה בעינה. כך למשל כתב הסמ"ק (סימן רמח): "משום דלא אתא לאיגרויי בהו, או משום דוחקא דצבורא", ובדומה לכך באורחות חיים (דין צדקה סימן ב), בכלבו (הלכות צדקה סימן פב), ובספר הערוך (ערך בחש א).

מסקנה מפתיעה דלה מתוך המורכבות של הסוגיות רבינו ירוחם, שהפוכה משיטת הרמב"ם: "ועכשיו נהגו לפדות תלמידי חכמים יותר מקצבתן ומכדי דמיהם, דסבירא להו משום דוחקא דצבורא. ועל גופו לא תקון רבנן כי 'כל אשר לאיש יתן בעד נפשו', ואשתו כגופו פודה יותר מכדי דמיו… וכל שכן אם יהרגו אותם אם לא יפדו אותם" (רבינו ירוחם, מישרים, נתיב לב, ג).

עם זאת, המהרש"ל, בפירושו על הגמרא, מסביר שלא תמיד המקורות רלוונטיים לנגד המציאות שעומדת מולנו: "והאידנא אנשי גומלי חסדים בארץ תוגרמא והסמוכים להם פודים השבוים יותר ויותר מכדי דמיהם, והיינו דמוותרים על דוחקייהו דציבורא שלהם, ה' יוסף על שכרם, ופעולתם לפני ה' צפון בעולם הבא, גם בעו"ה לע"ע נתמעטו ישראל בגולה, ויש לחוס על יתר הפלטה, שלא תכבה גחלת ישראל, וגם לעת הזאת מכבידים על ישראל יסורים וענויים, לכופם כדי לעבור על הדת, ולעשות מלאכה בשבת שלא לצורך. גם אם לא יפדו אותם איכא למחש לרוע לבם, שלא יהרגו אותם, ובסכנת נפשות פודין יותר מכדי דמיהן, עיין לקמן בסימן ע"א, על כן נדבה לבם בגופם ובממונם לפדות השבויים, וסייעתא דשמיא עמהם" (ים של שלמה, גיטין, פרק ד, סימן סו). 

וכעת זכינו למציאות שונה מזו שמתאר המהרש"ל. אנו עומדים על נפשנו בגבורה ובמסירות נפש. רובצת עלינו אחריות אין קץ לשבויים שבסכנה מוחשית וקרובה, אך גם אחריות כבדה על המשך קיום המדינה ושלום אזרחיה. החלטות קשות ומסובכות אלו, לא ניתן לפוטרן בהפרחת סיסמאות שאנו דולים מתוך דברי חז"ל. הנטייה לרדד דברי תורה שמטבעם דיאלקטים ומורכבים, לתבניות פשוטות, היא פעולה אשר סותרת את אופייה של תורה שבעל פה ועולם ההלכה. כאשר מופיע לפנינו מקרה חדש חמור, ייתכן שנצליח להכריע למעשה אחרי שנבחן את אופייה של המציאות העומדת לפנינו, וייתכן שלא. אך גם אם נצליח, אל לנו להתבטא בשם התורה בצורה שאינה מתחשבת במורכבות של המצב ובצדדים העולים מעיון במקורות, ובוודאי לא נכון להתבטא במינוח שאינו מכבד את הכרעת זולתנו. 

ויהי רצון שישובו בנים לגבולם במהרה.