הרב אברהם בלידשטיין
רב הישוב תקוע ור"מ במדרשת נשמ"ת
בספר דברים, בפרשת כי תבוא, מופיעה "פרשת התוכחה" – רשימת קללות או עונשים שיבואו על עם ישראל אם יחטאו. בין השאר מופיעה הקללה הבאה – "בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ נְתֻנִים לְעַם אַחֵר וְעֵינֶיךָ רֹאוֹת וְכָלוֹת אֲלֵיהֶם כָּל־הַיּוֹם וְאֵין לְאֵל יָדֶךָ" (דברים כח, לב). הקללה הזו מופיעה בתוך רצף של פסוקים המתארים חוסר אונים מול מצוקה קשה. כגון "צֹאנְךָ נְתֻנוֹת לְאֹיְבֶיךָ וְאֵין לְךָ מוֹשִׁיעַ" (שם, לא). אבל בקללה הזו, "בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ נְתֻנִים לְעַם אַחֵר", יש כמה דגשים ייחודיים.
ראשית, מדובר על משהו אישי, משפחתי, "בניך ובנותיך", שהופכים לכלי במשחק בין העמים – "נתונים לעם אחר". מתברר שהזהות הלאומית היא עניין אישי ביותר, ושהיות האדם נתון לעם אחר משמעו גם אובדן הקשר למשפחה, להורים. הבן האובד.
שנית, עיניך רואות. אתה רואה אותם שם, אבל זה לא מפיג את האובדן, להפך: הראייה הזו רק מזינה את תחושת האבדה. אינך יכול להפסיק להביט, אבל זה רק מכאיב עוד יותר. "עיניך… כלות אליהם כל היום". כלות הנפש, הגעגוע וההשתוקקות לשחרור הבנים אינם נותנים מנוח. "כל היום". וגם – העיניים עצמן כלות. הראייה מכלה את כלי הראייה.
לבסוף, "ואין לאל ידך". הביטוי "לאל ידך" פירושו – בכוחך. אין בכוחך להושיע את בניך הנתונים לעם אחר. משמע – עיניך רואות, וכלות כל היום, וכל זה יוצר דחף אדיר – לעשות, להושיע, לשחרר. והדחף הזה מתגלה כחסר תוחלת. אין בידך את הכוח לממש אותו. כשהדחף הזה אינו מצליח להוביל לעשייה גואלת, הוא חושף את חוסר האונים. ההיפוך הזה, הניפוץ הזה של התשוקה לעשות משהו שיושיע, המוכנות לשלם כל מחיר למימוש המטרה הזו, הופכים לתסכול אדיר. נוצר נתק גרוטסקי בין העינים הרואות והכלות לבין הידיים שאינן מצליחות לעשות דבר.
ובמין מעגל קסמים אכזרי, חוסר התוחלת אינו גורם לאדם להפסיק להביט ולראות את הבנים. להפך: גם המבט שלך הופך להיות נתון לעם אחר. המבט שבוי. אינך יכול להסיר מבט. בלית ברירה, המבט הופך לתחליף לישועה עצמה. היינו מוכנים לשלם כל מחיר על מנת לשחררם, והסבל חסר התוחלת שבראיית הבנים השבויים, הוא מין תחליף או ביטוי לכך, גם אם נדמה שהמבט הממוקד הזה אינו מקדם במאום את שחרורם. העיניים שבויות, בלי צורך לקשור אותן, הידיים כבולות בלי צורך לאזוק אותן.
ובאמת הגר מסיבה את מבטה מבנה ישמעאל, "כִּי אָמְרָה אַל־אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד" (בראשית כא, טז), וכך גם יוכבד, שמניחה את משה בסוף על שפת היאור, ואינה מחכה לראות מה יעשה לו.
אחת הייתה מרים, שאף שהייתה חסרת אונים, מרחוק – התייצבה. "וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה־יֵּעָשֶׂה לוֹ" (שמות ב, ד). המבט שלה לא היה שבוי, היא בחרה להביט. היא לא השפילה מבט מפני הרוע, והיא זכתה לגאול את גואלם של ישראל.
הקמה ותחזוקת האתר: משרד פרסום: Brain&Brand