הרב דני לביא – ואם הבן שלך היה חטוף?

בס"ד כסליו התשפ"ה

מבט חדש על רגישות, אטימות ורציונליות, בנוגע לעסקאות החטופים

לאחרונה קבוצה של משפחות חטופים טענה כנגד אנשי ציבור: "אם הילד שלהם היה נחטף, הילדים שלנו כבר היו בבית". איך נכון להגיב לטענתם?

סוגיית החטופים היא אחד הנושאים הרגישים ביותר במדינה מפרוץ המלחמה. אין מי שלא מתפלל לשובם, ואין מי שלבו לא יוצא למשפחות שכבר יותר משנה עוברותסבל נורא. ובכל זאת מחלוקת ציבורית גדולה נמצאת סביב הסוגייה המעשית –כיצד נכון לפעול במצב קשה שכזה? האם ניתן להצביע על עמדה רגישה מול עמדה אטומת-לב? האם ניתן להוכיח מהי הגישה הנכונה והרציונלית יותר לטובת המדינה ולטובתם של החטופים? וכיצד מקורות היהדות עשויים לסייע בפיצוח הקונפליקט?

נגד אמפתיה

חברת כנסת שהתנגדה למשא ומתן עם טרוריסטים, נשאלה בעקבות אחת עסקאות השבויים: ומה אם בנך יחידך היה חטוף? היא השיבה: "אם הבן שלי היה שבוי, הייתי תובעת מהממשלה לשלם כל מחיר כדי לשחררו. אבל לכם, שרי הממשלה, אסור היה להקשיב לי". דבריה הקולעים מביעים בתמצית את המורכבות הגדולה. מי שיותר מדי נוגע בדבר, עשוי להיות מוטה רגשית ולקבל החלטה שתפגע בטובת המדינה. בשיח המשפטי מכנים זאת 'ניגוד עניינים'. אם בנו של ראש הממשלה היה חטוף, זה היה מקשה עליו לפעול נכון – זה חיסרון ולא יתרון.

פרופ' פול בלום מאוניברסיטת ייל כתב ספר שנקרא בשם המפתיע "נגד אמפתיה". הוא טוען שהאמפתיה אומנם חיובית ביחסי אנוש משפחתיים וחברתיים, אך היא הרסנית כאשר היא משמשת בסיס להחלטות מוסריות. הוא מגדיר אמפתיה כהזדהות מוחלטת עם הצד הסובל, באופן שמטשטש את שיקול הדעת. אולי אנחנו היינו קוראים לכך 'הצפה רגשית'. אך העיקר אינו ההגדרה הסמנטית אלא המשמעות המציאותית הברורה לכולנו.

לדברי בלום, האמפתיה שמה "זרקור המופנה לעבר אנשים מסוימים כאן ועכשיו", וממילא מתעלמת מאלו שאינם נמצאים בשדה הראייה שלנו. הוא מוסיף ש"אינך יכול להיות אמפתי כלפי יותר מאדם אחד או שניים בו זמנית", ולכן האמפתיה גורמת לדאגה ליחיד על פני טובת הציבור. מהסיבה הזו ארגוני צדקה משתמשים בפנים של נזקקים, ולהבדיל, יד ושם מנחיל את סיפור השואה על ידי סיפורים ספציפיים, "לכל איש יש שם", כדי ליצור את ההזדהות רגשית. אלו דברים חיובייםכמובן, אך כאשר זה מגיע להחלטות ציבוריות בעלות השלכות מוסריות הרות גורל, הסכנה בשימוש בהטיה רגשית עשוי להוביל לתוצאות קשות.

הילד של כולנו

עסקת שליט היא מעבדה מצוינת לבחינת טענתו של בלום על חסרונות האמפתיה, כפי הגדרתו. הרקע לעסקה התאפיין במיוחד בקמפיין "הילד של כולנו" שמטרתו הייתה לחץ ציבורי על ידי הזדהות רגשית, שיוביל לשחרורו גם במחיר גבוה ביותר, כפי שאכן קרה. בשנת 2011, שוחררו 1,046 אסירים פלסטיניים בתמורה לגלעדשליט. כזכור בין משוחררי העסקה היה גם סינוואר ימ"ש, שהוביל את הטבח המזעזע בשמחת תורה התשפ"ד, שבו נרצחו יותר מ-1150 איש, ונחטפו 251 אנשים, שביניהם גם נשים, זקנים וילדים. הזרקור על פניו של ילד אחד שהובלט לנגד עינינו כאן ועכשיו, עורר הצפה רגשית שמנעה מבט מפוכח על מאות ואלפי אנשים חסרי שם ופרצוף שייפגעו בעתיד.

רמי איגרא, שהיה ראש חטיבת שבויים ונעדרים במוסד, אמר בריאיון לאחרונה, שכשהתנגד לעסקת שליט הוא טען ש"אנחנו לא יודעים את שמות ההרוגיםכתוצאה מעסקת שליט, ועוד נלמד את השמות שלהם. בשביעי לאוקטובר למדנו אתכולם. הגיע החשבון ממש". איגרא דיבר גם על ההטיה של השיח כיום לדאוג לפרטים ולשכוח את התמונה הכוללת: "להם אכפת מ-101 חטופים לי אכפתמתשעה מיליון אזרחים... ובתוך התשע מיליון גם ל-101 החטופים".

גם ארגון ארבע אימהות שהוביל את הקמפיין לנסיגה מלבנון, לחץ בדיוק על אותן נקודות רגשיות בנוגע לדאגה לילדינו, תוך התעלמות מילדינו האחרים ונכדינו שייאלצו לחזור להילחם בלבנון מעמדה גרועה יותר, וסיכון תושבי הצפון בטבח בממדים זוועתיים אם חלילה תכנית חיזבאללה הייתה מתממשת.

להרחיב את הרגישות

היהדות רגישה ביותר למצוקת החטופים: "אין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים ועומד בסכנת נפשות, והמעלים עיניו מפדיונו הרי זה עובר על לא תאמץ את לבבך…" (רמב"ם מתנות עניים, ח י). יחד עם זאת, היא מסייגת את פדיון השבויים כאשר הוא עלול להוביל לחטיפות נוספות ולפגיעה בניצחון במלחמה.

אין כאן חלילה חוסר רגישות אלא להפך: הרחבת הרגישות הנקודתית לרגישות חברתית רחבה יותר. רגישות השמה לנגד עיניה את העתיד ולא רק את ההווה, את הכלל ולא רק את הפרט. דווקא רגישותנו היתרה לחטופים הנוכחיים, אינה מסוגלת לשאת מצב שבו בגלל פעולותינו יתרבו מקרים כאלה בעתיד.

לפי פרופ' בלום, כדי להחליט החלטות מוסריות איננו צריכים להיות אדישים ובעלי לב קר; אנחנו צריכים לנהוג ב"חמלה רציונלית": האדם מרגיש בקושי הזולת, אך לא באופן שבו שיקול דעתו נפגע.

מבחן הרציונליות

גם לפי פוסקי זמננו ישנם מצבים שבהם למדינה יש מרחב תמרון לבצע עסקה, אך זאת "בגבולות סבירים שאינם פוגעים בביטחונה הכללי" (הרב שאול ישראלי, חוות בנימין, טז). האם יש דרך לזהות התנהלות בלתי רציונלית הפוגעת בביטחון המדינה בסוגיה רגישה כל כך? התשובה היא שכן, וזאת באופן הבא: צריכים להגיע למסקנות בנוגע לעסקת חטופים במנותק מעסקה ספציפית, ובכך לנטרל את החשש להטיה רגשית שפוגעת בטובת מדינת ישראל. אחר כך יש לבדוק האם מתנהלים לפי העקרונות שהוסכמו, ברגע האמת שבו הסוגייה הרגישה עומדת לפתחנו.

מה שמעניין, שהדבר הזה כבר נעשה. ועדת שמגר התמנתה לצורך קביעת עקרונותלניהול משא ומתן לפדיון שבויים וחטופים. היא הגישה את מסקנותיה בשנת 2012, וחלקן הגיע לידיעת הציבור. ננסה להשוות בין ההתנהלות של חלקים בציבור ובתקשורת, לבין המלצות הוועדה:

עוד סימן להטיה רגשית היא פוליטיקאים שלפני שנים בודדות היו בעד לחוקק את מסקנות ועדת שמגר, אך כיום הם מדברים הפוך לחלוטין מהמלצותיה.

הפגנות למען החטופים?

הכאב הכי גדול הוא שפעמים רבות ההטיה הרגשית פוגעת בסופו של דבר לא רקבטובת הכלל, אלא גם בטובתם של החטופים שחפצים בהצלתם. הדבר מגיע לידיביטוי בימינו בנושא ההפגנות.

מומחים רבים בעלי השקפות שונות טוענים שאין שום היגיון בקיום ההפגנות, כיווןשברור שהן מעלות את המחיר מצד חמאס, ומרחיקות את היתכנות העסקה. רמיאיגרא, שהזכרנו לעיל, אמר שמסיבה זו הוא לא הולך להפגנות אלו, על אף קירבתןהגדולה לביתו, כי הוא יודע שזה פוגע בחטופים מתוך ניסיונו המקצועי בתחוםהשבויים במוסד.

הראיה המובהקת לצדקת הטענה היא שכך נכתב במסמך פנימי של החמאס:  "ישלהמשיך להפעיל לחץ פסיכולוגי על משפחות החטופים… כדי שהלחץ הציבורי עלממשלת האויב יגבר". מה שהוא חלק מהטקטיקה של האויב, אינו מסייע למדינתישראל.

בכל מחיר!

מדינת ישראל צריכה לנצח בכל מחיר, והחזרת החטופים היא חלק בלתי נפרד מהניצחון. מטרות אלו אינן חייבות לסתור זו את זו, אם רק נהיה מוכנים לשחרר את החטופים באמת בכל מחיר. כבר בראשית המלחמה, פורסם דו-שיח בין שני צידי המתרס בנושא עסקת החטופים (דמיוני, אך מאוד מציאותי):

– אתה באמת מתכוון לזה? בכל מחיר?

– בטח. בכל מחיר!

– לעשות מצור ולא להכניס אפילו טיפת מים לעזה?

– לא! זה לא!

– להוציא להורג כל יום כמה מחבלי נוח'בה עד שמשוחררים כל החטופים?

– לא! בטח לא!

– להגיד לאמריקאים דונ'ט!

– ממש לא!

– אז לדעתך לא באמת צריך לשחרר את החטופים 'בכל מחיר'.

מדוע 'בכל מחיר' מתפרש מייד ככניעה מסוכנת למדינת ישראל, שנובעת מגישה לא רציונלית שמסכנת גם את החטופים עצמם כנ"ל? – המחיר צריך להיות אחר לחלוטין.

אם הכאב העצום והמוצדק על סבל החטופים היה מנותב כולו להפגנות ולחצים כנגד הסיוע ההומניטרי, שהוא זה שאפשר לחמאס להתקיים ואף להתעצם, מצבנו כיום היה אחר לגמרי. תקציבי העתק של מטה משפחות החטופים היה יכול לשנות את סדר היום המדיני, ולתת לראש הממשלה גב חזק מול לחצי ממשל ביידן, שהוא האשם המרכזי בהפקרת החטופים, כדברי האלוף במיל' גיורא איילנד: "מי שהכריח את ישראל אחרי העסקה הראשונה, לחזור למאתיים ויותר משאיות ביום – גזר בזה גזר דין מוות על החטופים ואי אפשר להגדיר את זה אחרת, וכדאי לומר את זה כך ובפנים לאמריקאים".

מצור מלא, כיבוש הרצועה ועוד פעולות המאיימות באמת על החמאס, הן שיכולותלשחרר את חטופינו, כפי שכבר נוכחנו בעסקה הראשונה, שעל אף מורכבותה, מחירה היה סביר, ולא פגע בהמשך הכרעת המלחמה. הדברים נכונים במיוחד כשממשל טראמפ עומד בפתח.

הלב נקרע ומתרחב

אין כאן רגישים ואטומים. הלב נקרע עם המחשבה על כל חטוף וחטופה. הלב נקרע ודורש את הצלתם, וכמו שריר שגדל ומתחזק לאחר קריעתו, גם הלב שלנו מתחזק ודורש שלעולם לא עוד. אכן, המחדל הגדול הפר את החוזה עם האזרחים שנחטפו, אך חלילה לנו שמשום כך יופר החוזה עם כלל אזרחי המדינה שקיימים עמנו.

לא אדישות וניכור, אלא לב גדול אנו רוצים. "את אחי אנכי מבקש" – מתוך אותהרגישות רחבה הכואבת את אשר נעשה לבנינו ובנותינו, נתפלל ונפעל כולנו לניצחוןמוחלט על הרוע, ולהשבת חטופינו לחיק משפחותיהם מתוך זקיפות קומה לאומית. במהרה בימינו אמן.