הרב יואל בין נון – סכנה לחיי חטופים כעת ובעתיד

קצת על הכותב/ת...

הרב ד"ר יואל בן-נון 
חוקר ומפרש תנ"ך והלכה

הסכנה לחיי החטופים מול חיי נרצחים וחטופים בעתיד – דילמה מוסרית נוראה!  

רוב ההצעות והוויכוחים בנוגע לעסקת חטופים שלישית הם בתחום המסור לשיקול הדעת ולהכרעה של ממשלה נבחרת בישראל. זה כולל הפסקות אש או סיום לחימה מול הכרעת חמאס ושליטה ישראלית ברפיח, הבטחת תנאי ביטחון ליישובי 'העוטף', פיקוח ישראלי או מצרי או בינלאומי על עזה, ועוד סעיפים אחרים. יש רק מרכיב קריטי אחד בעסקאות שמעלה דילמה מוסרית נוראה, ועל זה מדברים רק מעטים בדיון הציבורי הנוקב – שחרור רוצחים פלסטינים מבתי הכלא שלנו, באופן שיסכן חיים של ישראלים בעתיד. 

האם מצוות 'פדיון שבויים', שהיא בדרגת חשיבות עליונה (רמב"ם הלכות מתנות עניים פ"ח ה"י), חלה גם במצבים שבהם הפדיון יסכן חיים של שבויים אחרים בעתיד ? התשובה ההלכתית היא חד-משמעית, והיא נקבעה כבר בימי חז"ל בלשון המשנה (גיטין פ"ד מ"ו): "אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם" – אחד הנימוקים המכריעים בסוגיה הוא החשש מריבוי חטיפות בעתיד. 

בשנים קודמות נגררה מדינת ישראל לעסקאות מרחיקות לכת של 'פדיון שבויים' מתוך הערכה – שהתגלתה כמוטעית – שהסכנה לחיי שבויים וחטופים בזמן המו"מ היא ודאית, ואילו הסכנות בעתיד הן ספקות, ולכן חובת ההצלה הנוכחית גוברת על ספקות של סכנות בעתיד. כך אף פסקו להלכה פוסקים חשובים ובהם הראשון לציון הרב עובדיה יוסף זצ"ל (שו"ת יבי"ע אומר י', חושן משפט ו', במיוחד בעמ' תעט), שהתירו לממשלות ישראל את עסקאות השחרור ההן, כדי להציל שבויים וחטופים שנמצאים בסכנה ודאית. 

אולם זהו אחד הדברים שהשתנו כליל במלחמה הנוכחית, כאשר הצורר מעזה אשר שוחרר בעסקה קודמת, הוביל לטבח חסר תקדים ביישובים ובחיילים שלנו שניצבו על הגבול – כך הוכח לעיני כול, ששחרור רוצחים מביא לרציחות ולחטיפות נוספות בלי שום ספק.  

לכן, ממשלת ישראל הסכימה בשתי העסקאות הראשונות רק לשחרור אסירות ואסירים שהסכנה הנשקפת מהם קטנה מאוד, ומסיבה זו שחררו הצוררים בעיקר נשים וילדים. כעת, הצוררים מבינים היטב שהלחץ הציבורי בישראל לשחרור כל החטופים שעדיין חיים הוא הסיכוי היחיד שלהם לקבל את הרוצחים שלהם מבתי הכלא בישראל, באופן שיוצג על ידם כניצחון במלחמה בזכות החטיפות. הישג כזה לצוררים יש לו משמעות אחת ברורה – עלייה דרמטית בסכנה העתידית לחיי ישראלים בכל מקום, ובעיקר במאמצי החטיפות שהוכחו כאמצעי הלחץ הכבד ביותר על ממשלות ישראל. 

ברור לי שרוב משפחות החטופים ותומכיהן עדיין חיים בעידן הקודם, שבו הסכנה הנוכחית היא ודאית, והסכנה העתידית נתונה בספקות רבים, ולכן חובת הממשלה היא להציל את החטופים בכל מחיר. אבל במציאות שלנו כיום, זהו עיוות מוסרי חמור – על כל חטוף שיינצל בעסקה כזאת יירצחו וייחטפו כמה וכמה ישראלים בעתיד, ורק שמותיהם עדיין אינם ידועים. 

במצב הנורא הזה, מסכימים גם כמה מבני המשפחות, שמאמץ השחרור חייב להיות צבאי, כלומר השתלטות כוללת על רצועת עזה עד לשחרור החטופים, ובכלל זה אלה שנרצחו בחטיפה ואחריה. בראש ובראשונה, זוהי עמדה מוסרית. 

אולם, אם השתלטות כוללת על רצועת עזה לא תעמוד על הפרק כאפשרות צבאית ובעיקר מדינית, האם יש מוצא כלשהו, שישאיר פתח מוסרי להצלת החטופים החיים עדיין בעסקה כלשהי? 

לפי הצעות שהועלו בזמן האחרון, אם הצורר החמאסי יסכים ליציאת מפקדיו הנותרים מרצועת עזה, וגם הרוצחים שישוחררו מהכלא הישראלי יוגלו למדינה אחרת, ואם גורם ביטחוני, שאיננו שבוי ב'קונספציות' שהתגלו כמופרכות, יקבע בחוות דעת ביטחונית-מקצועית, שעל פי תנאי העסקה האלה, סכנות הרצח והחטיפה של אזרחים וחיילים בעתיד אינן ודאיות, והן בגדר 'ספק', מפני שהמשוחררים לא ישובו לזירת הרצח והחטיפות של עזה – או אז, יש מקום לשקול מחדש את ההיתר להציל חיי חטופים בעת הזאת, כאשר סכנות העתיד הן ספקות, וההצלה הוודאית שעומדת בפנינו דוחה את הספקות העתידיים. האם יש לדרישה כזאת סיכוי במו"מ המוזר וההזוי עם הצורר? אינני יודע, אבל אני יודע, שרק הצלה ודאית מול ספק עתידי יש לה מקום – גם מבחינה הלכתית וגם מבחינה מוסרית. 

במצב הזה, השאלה הקריטית היא מה אפשר וחובה לעשות למען שחרור החטופים? – על זה כתבתי בטור קודם:  

   הצלת החטופים – על מי ללחוץ? 

הלחץ העיקרי בישראל להצלת החטופים מופנה לעבר ממשלת ישראל, וזה בהחלט חלק מתוכנן מחטיפתם בידי חמאס. זו גם ההצלחה היחידה שנותרה בידי הצוררים עד כה. בעקבות חטיפות העבר והצלחתן לשחרר יותר מאלף אסירים תמורת חייל ישראלי חטוף אחד, ראשי-רשעי חמאס מכירים היטב איך הלחץ הציבורי, הנובע מהסולידריות הישראלית הבסיסית, פועל לטובתם. כמה ממשלות בישראל כבר נכנעו ללחץ הזה בעבר, והתעלמו מחיי החטופים הצפויים בעתיד, למען הצלת החטופים המוחזקים ברגע זה בידי הרשע החמאסי. רשעים אלה בטוחים שאם רק יצליחו להחזיק בחטופים באופן ששחרור בכוח יסכן את חייהם, וגם את חיי לוחמינו המשחררים – ישראל תיכנע, והם יוכלו להציג את 'תמונת הניצחון' היחידה שהם יכולים להשיג. 

אחדים מהנאבקים למען החטופים כבר הבינו שהלחץ חייב להיות מופעל נגד חמאס ותומכיו בכל החזיתות האפשריות בעולם, והוא חייב להיות אפקטיבי. תארו לכם מה יקרה אם בית הדין הבינלאומי בהאג יתכנס לדון בתביעות של מדינות תומכות ישראל נגד המימון הקטארי של חמאס, ונגד העברות נשק לרפיח בהעלמת עין מצרית? מה יקרה אם האו"ם ייאלץ לדון בעצם החזקת החטופים בלי ביקורת של ארגוני חוק בינלאומיים, בלי תרופות, בלי שמירה על חיי החטופים ועל בריאותם כפי שמחייב החוק הבינלאומי? מה יקרה אם טורקיה ומדינות תומכות חמאס ייתבעו לדין על הפרות החוק הבינלאומי בהחזקת החטופים בידי חמאס, ובדרישה בינלאומית להעביר אותם מיידית למצרים, שתהיה חייבת לשחררם? מה יקרה אם התנאי הבינלאומי לכל סיוע הומניטרי לעזה יהיה שחרור מיידי של כל החטופים, המתים והחיים עדיין? 

כל ההפגנות, כל המחאות וכל המצעדים בעד החטופים והצלתם חייבים להיערך מול תומכי חמאס בעולם, ובכל האמצעים החוקיים, דווקא מכיוון שעצם החזקתם כחטופים – ולא כשבויים בידי מדינה מוכרת – סותרת לחלוטין את החוק הבינלאומי הידוע לכול. אם תחת לחץ בינלאומי חריף, קטאר תודיע לראשי חמאס על הפסקת התמיכה הכלכלית ועל גירוש מנהיגי חמאס מקטאר אם לא ישוחררו כל החטופים – הם ישוחררו בלי דיחוי!

אם ישראל תסכים לתמורה כלשהי עבור אולטימטום קטארי כזה – אני מתפלל ומקווה שהתמורה לא תסכן חיי ישראלים בעתיד הקרוב והרחוק.