הרב יוסף מנדלביץ
מעצר וכליאה
את השורות האלה אני כותב על פי בקשת מר צבי זוסמן.
אני מתאר מאסר ושהות בכלא סובייטי לפני חמישים שנה; נעצרתי יחד עם חברי בזמן ניסיון השתלטות על מטוס סובייטי בכוונה להימלט לישראל.
התקווה הייתה שגם אם ניהרג, המעשה שלנו ישמש "גפרור" להצית את מאבקם של יהודי העולם למען שחרור יהודי ברית המועצות ויאפשר להם להיות חופשיים ולעלות ארצה.
כאמור, ברור היה שסיכוי רב שיהרגו אותנו ובוודאי שיעצרו אותנו. הלכתי לפעולה זאת בשמחה; לא הייתי דתי ולא קיבלתי חינוך יהודי, אבל שמחתי על כך שאני, אדם קטן, יכול לתרום לגאולת עם ישראל מעבדות!
יצאנו לשדה התעופה והתכוונו לעלות על טיסה אזרחית בתוך האזור הקטן של צפון ברית המועצות. אלא שעם הגעתי התנפלו עלי אנשי שירות הבטחון הסובייטי, נתנו מכות, אזקו והביאו אותי לחקירה בביתן בשדה התעופה. החוקר הודיע לי על שניסיתי לפגוע בביטחון הלאומי ועל כך מגיע לי גזר דין מוות. לא התרגשתי, הלא לזה ציפיתי מראש.
סך הכל חשבתי, שיהרגו אותי במקום. נשארתי בחיים. בסדר.
הביאו אותי למתקן חקירות של שירות הבטחון שלהם, הק.ג.ב, ושמו אותי בבידוד.
לקחו ממני את השעון. הצינוק היה שקט כמו קבר. איבדתי את ממד הזמן, אבל בפרוזדור של הכלא הייתה תנועה. חלק מחברים כבר נשברו ולקחו אותם לחקירות.
למעשה הם עקבו אחרינו זמן רב, לכן הם ידעו כמעט הכול.
אני סירבתי לשתף פעולה.
אחרי חודש במאסר שלחו אותי למכון פסיכיאטרי של הק.ג.ב. במוסקבה. אמרו לי שאם לא אשתף פעולה, אישאר לצמיתות בבית חולים לחולי נפש, ויעשו ממני חתיכת בשר.
באמת החזיקו אותי במקום יותר מחודש, אבל עדיין עמדתי בסירובי.
התחלתי להתפלל
החזירו למתקן החקירות. בודד, שקט כמו בקבר, כוך קטן. לא היה מה לעשות.
רוב הזמן שרתי שירים. שרתי שירים בעברית כמו: "שיר הפלמ"ח" ו-"ארצה עלינו" וגם שירים באידיש כמו " אַ ײִדישע מאַמע". אני זמר גרוע ואין לי חוש מוזיקלי, אבל מה איכפת. השירים מלאו לי את חלל התא.
ואז החלטתי שאני אתחיל להתפלל. לא ידעתי איך. אבל ידעתי עברית, אותה למדתי לבדי.
חיברתי תפילה מעצמי.
נזכרתי שיהודים מכסים את הראש. עשיתי לי כיסוי ראש ממטפחת אף.
גזר דין לחיים
הגיע זמן המשפט. התובע דרש לגזור עלי גזר דין מוות בשל העקשנות שלי. למרות שהייתי הצעיר בחבורה, החוקרים הבינו שאני הייתי אחד ממארגני הקבוצה.
לא חשבתי על המוות. פשוט לא חשבתי על כלום. חייתי את החיים שלי, את היום. לכתוב תפילה. להשיג פרוסת לחם נוספת.
בסופו של המשפט גזרו עלי חמש-עשרה שנות מאסר על ניסיון פגיעה בביטחון הלאומי ועוד חמש-עשרה שנות מאסר בשל בגידה במולדת ועוד שבע שנות מאסר על פעילות ציונית.
יש death sentence – גזר דין מוות
אבלי לי היה life sentence – גזר דין לחיים.
שלחו אותי למחנה כפיה בצפון לרצות את העונש.
במחנה פגשתי עוד חברים יהודים. הקמנו ארגון ציוני במחתרת.
שמרתי שבת וארגנתי את ציון החגים באמצעים הדלים שעמדו לרשותנו. והעיקר- עזרה הדדית.
לא ציפיתי שישחררו אותי. אלו החיים שבחרתי לעצמי בעצמי. יהיה מה שיהיה.
שביתת רעב
יום אחד מצאו סידור שהצלחתי להגניב לכלא כששיחדתי סוהר. הכרזתי על שביתת רעב ממושכת. דרך אסיר אוקראיני הצלחתי למסור את המידע על שביתת הרעב והסיבה לשביתה, והוא הגיע לעולם החופשי.
שבתתי רעב חודשים. ידעתי שאם לא שותים מתים תוך שבוע אז שתיתי מים עם מלח, כי הגוף אכל את עצמו. למרות הכל הרגשתי בסדר גמור. התפללתי, שרתי שירים. בתא סמוך היה יהודי צעיר ולימדתי אותו עברית דרך צינורות ביוב.
ערכו משפט בטענה שאני מסרב להיכנע וגם משפיע "לרעה" על חברים אחרים.
דנו אותי לשלוש שנים בכלא עם משטר חמור ביותר.
ישבתי בכוך קטן עם עוד חמישה אסירים. המשכתי בעצמי בדרך שלי: שמירת שבת, תפילה ועזרה לזולת. נבחרתי על ידי האסירים לראש האסירים בתא כי הייתי רגיש למצבם ותמיד השתדלתי לעזור לכל אחד.
השחרור ולאחריו
לאחר אחת-עשרה שנה קלחתי באופן פתאומי לשדה התעופה והודיעו לי שנשלל ממני תואר הכבוד "אזרח סובייטי". גרשו אותי מברית המועצות. באותו היום נחתי בנתב"ג. שם חיכו לבואי המון עיתונאים ונערכו מסיבות עיתונאים.
אני ידעתי שבענייהם אני גיבור . עשיתי מאמץ לכבוד ולתפארת של מדינת ישראל, אבל למעשה רציתי רק דבר אחד: שישאירו אותי בשקט וייתנו לי לישון.
ואז כבר הפכתי לאזרח מן השורה.
כאשר התבגרתי התגלו כך הפגיעות שהן תוצאה של מאסר בכלא סובייטי: עונשים, שביתות רעב נתנו בי את אותותיהן. פניתי לבטוח לאומי. כמה שנים של מאמצים עברו עד שהכירו בי כ-" אסיר ציון נכה". נמצאתי זכאי ל- 35 אחוז נכות ואני מקבל פנסיה בסך 700 ש"ח בחודש.
Sic transit gloria Mundi (כך חולפת תהילת עולם)
הקמה ותחזוקת האתר: משרד פרסום: Brain&Brand