הרב משה פרקוביץ'
אב בית דין לממונות במודיעין
בעומדנו בשעה קשה זו, כשרבים מאחינו נמצאים בצרה ובשביה, אכן נראה שהדבר המתאים לדון בסוגיית פדיון שבויים, ועל כן לבקשת הורי החייל ה"ה בן זוסמן הי"ד אכתוב ב"ה מספר נקודות לדיון בסוגייה זו, ויהיו הדברים לעילוי נשמת ה"ה בן בן ה"ה צבי זוסמן הי"ד.
וזה החילי:
תחילה עלינו לברר האם הדין שנאמר במשנה (גיטין פ"ד מ"ו) "אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם", הינו דין כללי או שהוא נאמר רק במקום שאין חשש סכנה לחייהם של השבויים. אבל אם יש חשש סכנה, הרי הכלל הוא (תוספתא שבת פ"ט הכ"ב) ש"אין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש". אך מעצם הגדרת המשנה את הנושא כ'פדיון שבויים', הרי שמדובר על השבויים שהגמרא מכירה, ובאילו שבויים מדובר מצאנו מפורש בדברי הגמרא (בבא בתרא ח ע"ב):
כתיב (ירמיהו טו, ב) 'והיה כי יאמרו אליך אנה נצא ואמרת אליהם כה אמר ה' אשר למות למות ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי' ואמר רבי יוחנן: כל המאוחר בפסוק זה קשה מחבירו… שבי [קשה מכולם] דכולהו איתנהו ביה.
זאת אומרת הגמרא אומרת שבעצם הגדרת שבי ישנן כל הרעות האחרות שהן מוות, חרב ורעב. אם כן לא ייתכן להעמיד את תקנת המשנה שאין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהן בשבויים אחרים, שהרי הגמרא מדברת על השבויים האלה.
אלא שכל עוד מדובר בתשלום ממון ניתן להעריך את השווי הריאלי של האדם (אורך חיים ממוצע כפול משכורת ממוצעת, בהפחתת עלויות האחזקה) ולומר שאלו הן דמיהן של השבויים, אך כאן הרי אין המדובר על תשלום כסף אלא על שחרור מחבלים ורוצחים; אם כן יש לדון מה שייך כדי דמיהן בכופר של אדם מול אדם – האם 1 מול 1? האם מספר השנים שהמחבל יושב בכלא מול מספר השנים שהאדם הזה עשוי לחיות? בפועל איננו כולאים מחבלים שלא עשו בפועל דבר, הגם שיש סכנה מהם, ולפיכך נשאל האם בעקבות העובדה שהם רצחו אסור לנו לשחרר אותם? אם כן, למה אין לנו חובה לעצור את כל הפוטנציאליים לרצוח?
שאלה נוספת שעומדת בפנינו, לפני שאנו משחררים מחבלים מלומדי מלחמה ומחזירים אותם למקום משם הם יכולים לשוב ולפגע בנו, היא האם מותר לעשות כן? כדי להמחיש את השאלה נדגים מה הדין אם השובים מבקשים לפדות את השבויים בכלי נשק, כשהמטרה להמשיך את מלחמתם (כדוגמת עסקת 'סחורה תמורת דם' המפורסמת של יואל ברנד עם קורט בכר ימ"ש) – האם גם שייך בזה כדי דמיהן? ולכאורה ההגדרה של המחבלים היא לא פחות משל כלי נשק (ראה עבודה-זרה טז ע"א, שם מוגדר סוס ככלי נשק כי מלמדים אותו להרוג, ועל אחת כמה וכמה אדם שמלומד להרוג שהוא מוגדר ככלי נשק), ואם כן יש לדון כשאנו משחררי מועדים לרצוח האם אין אנו עוברים על האיסור של מכירת כלי זיין לגוי (רמב"ם הלכות ע"ז פ"ט ה"ח, הלכות רוצח פי"ב הלכות יב-יד), והאם זו סיבה שלא לפדות את השבויים?
לדין של "אין פודין את השבויים יתר מכדי דמיהן" יש חריג אחד: אדם יכול לפדות את עצמו או את אשתו שהיא כגופו בכל מחיר; הדין של אין פודין את השבויים זה רק לאחרים, שהמצווה להציל שבויים צריכה לבוא באופן שלא תזיק לאחרים. האם למדינה דמוקרטית, שבהגדרתה היא 'שלטון העם', אין דין של "אין פודין את השבויים" כיוון שזה נחשב כאדם לעצמו או לגופו, או שאדרבה מכיוון שמדובר במדינה שלמה הרי סוף-סוף השיקול שלא יינזקו אחרים גדול יותר, כי זה השיקול של כל שאר האזרחים.
כמו כן יש לדון מה דין קרוביהם של הנרצחים שמחובתם מדין 'גואלי הדם' לדאוג לעונשם של הרוצחים, כמו שכתב בפת"ש (חו"מ סי' תכו ס"ק א):
עיין בתשובת צ"צ (סי' קי"א) שכתב באחד שנהרג בדרך, ונודע מי הוא הרוצח, ויכולין להנקם ממנו, אם אחד מקרובי הנרצח יבקש דין עליו, הא ודאי דיש לכוף לקרובו של הנרצח שיהא רודף אחר הרוצח להעמידו בדין, כי מצוה מוטלת על גואל הדם להמית הרוצח, ואם אין הוא עצמו יכול להמיתו אם לא ע"י אחר, ע"י הוצאת ממון צריך להוציא ממונו על זה ככל מצות עשה שבתורה וכו'.
אם כן, מאחר שיש כאן מצוות עשה מן התורה, האם חובתם של קרובי הנרצחים שרוצים לשחרר את המחבל שרצח את קרובם להתנגד לעסקה?
מלבד כל זאת כבר דנו רבים בשאלה שאותם אלו שמשתחררים הרי זה ספק אם יהרגו אחרים ואת השבויים על ידי עסקה ניתן ודאי להציל (אינני נכנס כרגע לשאלה האם נכון לשחרר חלק, כשייתכן שעל ידי זה האחרים יסבלו יותר – האם מותר או שצריך להתעקש על הצלת כולם).
אסיים בברכת השנה החדשה הבאה עלינו לטובה: תשפ"ה – ת'הא ש'נת פ'דיון ה'שבויים במהרה אמן.
הקמה ותחזוקת האתר: משרד פרסום: Brain&Brand