נתן מאיר – מתי תעלה תפילה מן הארץ

קצת על הכותב/ת...

נתן מאיר

אני חוזר אל סידורי הישן והעתיק, אל התפילות והדפים הרטובים. אני חוזר אל ימים של אמונה תמימה שלכל מילה כאן מקשיבים במרומים, והיא נאספת אל מידת הרחמים. אני מביט כמו בים, באינסוף, בחצי ייאוש ועם מעט תקווה. 

מתי נפרדנו? – אני שואל. מתי נקרעת מעלי? איך אבד לי הזהב היקר לי מכל בתוך עומק האמונה שמילותיך הטובות חייבות להתחדש, שחיפשתי אלוקים חדשים ושירה חדשה.

איכה אבדה תפילה מן הארץ?

איכה אבדה אמונה שבכוחה לשנות? – האמונה שהיא הקשר, האינטימי, האישי. האמונה שתפילה היא התערטלות בפני האוהב מכל בידיעה שהוא הוא, יושיע ויגאל ויחבוש וינחם?

בשנה החולפת יבשו עיניי ביובש קשה, לצד גלי דמעות ושאגות כאב נורא. אללי.

בחודש הרחמים והסליחות דאשתקד חשתי בשמי ברזל על ראשי; תפילות ראש השנה, הרימון והתפוח בדבש, לא עלו עשרה טפחים מן הקרקע; לא תקיעת השופר ולא צום יום הכיפורים. האתרוג, משיב החיים, לא נתן ריחו ובשמחת תורה נהפך מחולנו לאבל.

הזעקה המרה עלתה מן הארץ. הכאב מצא בית, כל בית. ועם שלם, מאמין כולו. מוסר נפשו. עֲרֵבִים זה לזה. דור מופלא.

וחסר לי. כל כך חסר שאין מילים.

אני מביט אל הסידור שלי ושואל, איפה אתה בסיפור הזה? 

איפה החלק שלך? איפה אתה ואלוקים?

היכן אפשר למצוא תפילה חדשה שיש בתוכה את זעקות השבר של העם כולו? 

תפילה של מחאות החטופים והגבורה? 

תפילה של ממשלה ושל חרדים, של בג"ץ ושל עולי הר הבית?

מתי תעלה תפילה מן הארץ? – תפילה לא דתית ולא חילונית. 

תפילה שהיא זעקה והיא שיר, היא קול אדם והיא כל מה שמעליו. 

מתי נשוב לחלום ולהאמין. 

מתי נכתוב מחדש תפילות מתוך הלב במילים עתיקות-חדשות.

מתי נעז להאמין שיש בכוחנו לכתוב את התפילה ההיא, האחת והיחידה, 

זו שתשנה בחזרה את העולם ותשיב את הבנים? – הביתה!