כותב: פרופסור מאיר בוזגלו
פדיון שבויים וערבות הדדית אצל חז"ל ובימינו
קריאה ראשונית של המקורות היהודים בנושא מצוות פדיון שבויים מגלה רגישות גבוהה לצד פרגמטיזם. מה ראוי שניקח מדיון זה לימינו? – נזכיר את הברור מאליו: מצוות פדיון שבויים היא מצווה בעלת ערך עליון וביטוי נעלה של הערבות ההדדית היהודית. עם זאת חז"ל מסייגים – לא בכל מחיר. ההסתייגות לא מתקבעת להלכה פסוקה, ולמיטב הבנתי נשארת להחלטת הדיינים.
אנחנו מוזמנים להביא את סברותינו לימינו: הבדל בין שבויה לשבוי, בין חייל לאזרח, עם סכנת חיים ובלי סכנת חיים ועוד כיוצא בזה. ההסתייגות הזו של חז"ל דורשת הבהרה, שכן מחיר חיי אדם הוא עבור חז"ל אינסופי: "כל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא" (משנה, סנהדרין, ד', ה')
מאחר וכך, הרי שהסייג ששמו חכמים לפדיון שבויים אינו נובע מרצון להעניש את החוטף התובע מחיר גבוה. שיקול הדעת שלהם נבע מערך הערבות ההדדית, וממנו נבע החשש כי אם חטיפה תגביר את המוטיבציה לחטיפות נוספות. זהו היסוד שהנחה אותם בנוגע להימנעות מלנסות להציל שבויים; שחרור חלקי מטיל עול נוסף על השבויים הנותרים. זוהי הבהרה קשה ולא נוחה לעיכול, אך לדעתי עלינו לאמץ אותה לימינו, למצב המיוחד שאנחנו מצויים בו: תהיה זו ערלות לב להפקיר שבויים, אבל יהיה זה חסר אחריות לשחרר שבויים בכל מחיר. רבים מאיתנו אוהבים לצטט את חז"ל על חשיבות המצווה, ויש להם על לסמוך, אבל הם לא רואים כיצד בחמלה זו אנו מסכנים אחרים. בבחירה בין פנים אינסופיות שמאירות אלינו מתוך המודעה לפנים של חטופים פוטנציאליים שאיננו רואים, הכף נוטה לא פעם לראשונים, וכך נדחקת התובנה של חז"ל הצידה.
איך מקיימים את ערך הערבות ההדדית
אף שהדברים כאן לכאורה תומכים בהימנעות מעסקה, לא זו טענתי. חשוב בעיני להעלות לסדר היום הציבורי את השאלה – מהו ערך הערבות ההדדית וכיצד הוא צריך לבוא לידי ביטוי בישראל, בלי קשר לעסקה כזו או אחרת. העלאת הנושא לדיון הציבורי מבהיר שהוויכוח כיום אינו בין טובים לרעים, או בין רחמנים לבין אכזרים. אין כאן התנגשות בין שני ערכים, אלא שאלה לגבי ערך הערבות ההדדית: איך נקיים אותו באופן שלא יפגע בנו? – הקלות הבלתי נסבלת בה אפשר לחטוף יהודים והמחיר הנדרש מחייבים שאלה נוספת – מעשית ופרו-אקטיבית: אלו צעדים עשויים להקטין את המוטיבציה לחטיפת שבויים? – זו שאלה רחבה יותר מהשאלה שירשנו מחז"ל שצומצמה למחיר שיש לשלם עבור הפדיון.
במדינה ריבונית יהודית ודמוקרטית אנחנו מוזמנים לחשוב על דרכים שונות לצמצם את המוטיבציה הזו. מצד אחד אנו רואים שהשאלה נכפתה עלינו בגלל מי שאנחנו: יהודים שערך הערבות ההדדית נמצא אצלם במקום גבוה בסולם הערכים. מצד שני, באזור בו נמצאת ישראל נמצאים גורמים שינצלו רגישות זו להחלשת ישראל. מעבר לשאלת המחיר ישנם צעדים מקדימים וצעדי מנע שישראל, כמדינה ריבונית, יכולה לנקוט; צעדים שאינם מצטמצמים לשאלת המחיר אלא לשאלות רחבות יותר של מדיניות ואסטרטגיה. אם יורשה לי, השאלה היא ישראלית לעילא ולעילא; לא פלא שהיא עולה, ופלא שהיא עולה רק עכשיו.
הרהורים על פתרונות
אני חושב שאנחנו מגלים היום גם כי הנחות יסוד שנקבעו בעבר אינן נכונות: התגלה כי אין די בכוח צבאי כדי להשיב את החטופים וכי הוא מוגבל בהישגיו. עלינו לשקול את הסכנה לחיי השבויים והחיילים שכרוכה בהצלה זו לעומת הסכנה הנשקפת לחייהם אם אכן יישארו בשבי.
התמודדות עם סוגיית החטופים מחייבת להרחיב את נקודת המבט לשאלות משפטיות, יחסי ישראל ומדינות העולם וקשרים בין סמכויות דתיות רוחניות. כמובן שחתימה על הסכמים יציבים וטובים עם אויבנו הופכת לדחופה ביותר. אעיר להלן על סוגיות אלו, ועלי להדגיש מראש שאין בדברי דעה נחרצת, ואני אפילו כותב אותם תוך התנגדות פנימית, אך נכון להציע אותם כאן כדי להרחיב את מידת הדמיון, ואולי מי מהקוראים והקוראות יקלעו טוב ממני.
הפגזה כבדה ושאלות נלוות
אנחנו חייבים פתרון שמצד אחד יפחית את הסכנה לחיי השבויים ומצד שני יהיה מידתי.
אינני יודע להעריך את התרומה של ההפגזה חסרת ההבחנה בעזה. ייתכן שבסבב הזה היא לא תשיב את החטופים, אבל תרתיע את אויבינו מלשוב ולחטוף ישראלים תמימים. כלומר: ייתכן שהיא כבר אפקטיבית. אם הפגזה זו אינה אפקטיבית, אינני יודע להעריך את התרומה של הפגזה עתידית אחרת. ייתכן שסדרת הפגזות כאלו יספיקו. אלא שישנו הנזק ההומניטרי שנגרם לעזתים והוא שאלה מוסרית, מדינית ובינלאומית. כך שגם אם הפגזה כבדה היא אכן יעילה, יש לבחון פתרונות אחרים. אמירות מן הרחוב "כולם חמאס" וכד' לא מצדיקות הרג של עשרות אלפים, ונכון גם לראות את העזתים כבני ערובה של החמאס שהיא בת ערובה של איראן.
גזר דין מוות
פתרון אחר שמחייב גיבוי משפטי הוא לגזור גזר דין מוות על מחבלים עם דם על הידיים. לחץ המשפחות לשחרר את המחבלים שנתפסו פועל על אנשי חמאס לחטוף, להגיע למיקוח וכך גם לחזק את שורותיהם. הוצאה להורג של מחבלים אמנם שנויה במחלוקת, אבל הנסיבות עשויות להצדיק מהלך כזה, גם אם יוגבל לתקופה של עשרים שנה. מהלך באותה הרוח הוא להוציא להורג מחבלים שייתפסו עם החטיפה העתידית הראשונה. פתרון כזה מצמצם את הפגיעה בתושבים עזתים, פוגע ישירות בחמאס ומחליש אותו. הוא אמנם מעורר הסתייגויות, אך הוא צודק יותר ויעיל יותר מחורבן עזה, בוודאי אם מביאים בחשבון את העוול כלפי חטופים ובני משפחותיהם. אם גם מבטיחים שכל נידון למוות יזכה לחנינה אוטומטית אם לא תהיינה חטיפות במהלך תקופה של כמה שנים, הדבר ישפר את היעילות ומידת המוסריות של הפתרון המוצע.
סוגייה בינלאומית
שאלת החטופים היא גם סוגייה בינלאומית, בין השאר בשל קיומם של חטופים לא ישראלים. היא מאפשרת יצירה של ברית חוצה מדינות ודתות: כך למשל עידוד לחץ משמעותי של ארה"ב על קטאר שתלחץ על חמאס. חשוב להסביר כיצד החמאס מעוות את עקרונות האסלאם ולהשיג תמיכה רחבה מוסלמית. אפשר למצוא ניצנים לכך בגינויי רציחתם המתועבת של ששת הישראלים, ולפנות לחשיבה אסטרטגית ומתמשכת, לא רק כשישנה בעיית חטופים על הפרק.
פתרונות מדיניים הדרגתיים
צמצום פוטנציאל האלימות של החמאס והרש"פ, יאפשר לעבור לפתרונות מדיניים. סוף הסכסוך העקוב מדם בדרכי שלום הוא הדרך הטובה, בת הקיימה והיהודית לפתרון בעיות החטיפה. אפשר להתקדם אליו בחוכמה ובהדרגה, תוך כדי הבטחת ביטחונה וחוסנה של ישראל. מצד שני, ככל שתהיה לחמאס ולאויבינו האפשרות להכניע אותנו כך תגדל תקוותם, מה שימנע כל אפשרות ליישוב הסכסוך. זו הדרך שניסינו עד עתה. ביטול המוטיבציה לחטוף ישראלים מחייב פתרונות חדשים ובניית אסטרטגיה כוללת. היד הקשה שרמזתי עליה לעיל אינה מנוגדת למהלך של הסכמים איתנים שיאפשרו חיים משותפים; מידת הדין נראית כתנאי הכרחי להתקדמות מדינית. זו התובנה ביסוד "קיר הברזל" של ז'בוטנסקי. איננו רשאים להניח לשאלה זו – היא נוגעת לאפשרות חזרת היהודים לארצם.
.
הקמה ותחזוקת האתר: משרד פרסום: Brain&Brand