פרופ' הרב יהודה ברנדס,
נשיא מכללת הרצוג
פתיחה
השיעור בשבת אחר הצהריים בבית הכנסת שלנו, ב'זכרון מנחם' בירושלים, עוסק מאז היווסדו לפני שנים רבות ב'הלכה בפרשה'. בשנת תשפ"ד הקדשנו את השיעורים לעיון בספרות השו"ת, מתשובות הגאונים ועד סמוך לזמננו. הדגש בשעורים אלה היה על ההבדל המהותי בין ספרות הפסיקה לבין ספרות השו"ת. ראינו שבעוד שספרות הפסיקה מציגה את ההלכה העקרונית, התיאורטית, ספרות השו"ת פוגשת את המציאות המעשית ומגיבה, בכלים ההלכתיים, לנסיבות המשתנות. הדיין הרב שלמה דיכובסקי שליט"א היטיב להגדיר זאת בהבחנה בין 'פסיקת סטנדר' לבין 'פסיקת שטח'.
בחרנו להקדיש את השיעור המסכם של השנה, בשבת שובה, לנושא פדיון שבויים. במידה מסוימת, השיעור מהווה גם מעין חלופה לדרשת שבת שובה, ולכן הנושא הזה מתאים לעניינה של השבת בשנה זו – שנה שבה הוקדש מקום משמעותי בתפילות הימים הנוראים של כל עם ישראל להצלתם ולישועתם של החטופים בעזה. ההפטרה שעל שמה קרויה השבת, נפתחת ב"שובה ישראל עד ה' א-להיך", ואילו אנחנו פתחנו את השיעור בדרשה שיש בה קריאה לכיוון ההפוך, המשלים: "שובה ה' את שביתנו, כאפיקים בנגב". בתפילה לקב"ה שישוב וישיב את שבויינו, לאלתר, לחיים טובים ולשלום.
נפנה עתה לדיון במצווה עצמה. תחילה בהופעתה במקורות הפסיקה ולאחר מכן בספרות השו"ת.
מצוות פדיון שבויים, מעלתה וחומרתה
מעמדה המיוחד של מצוות פדיון שבויים בין המצוות מתואר בסוגייה בפרק ראשון במסכת בבא בתרא, סוגייה העוסקת בהלכות הנהגת הקהילה, סדרי המיסים והצדקה. בגמרא מסופר על איפרא הורמיז, ממשפחת המלוכה הפרסית, ששלחה ארנק עם דינרים לאמורא רב יוסף והורתה לו לתת את הכסף ל'מצווה גדולה'. רב יוסף התלבט מהי 'מצווה גדולה'. אביי תלמידו הציע לו מקור תנאי שממנו ניתן להראות שהגדולה במצוות הצדקה היא פדיון שבויים.
רבא ורבה בר מרי ביררו מדוע פדיון שבויים אכן נחשבת למצווה רבה, ומצאו לכך מקורות מן הכתובים ומסברות. העיקרון העולה מן הפסוקים ומן הסברות הוא ששבי כולל בתוכו את כל מיני הצרות האחרות: מוות, חרב ורעב, והוא כרוך בסבל וייסורים, ביזוי וניוול, יותר מאשר כל אחת מן הצרות האחרות.
בעקבות זאת פסק הרמב"ם בהלכות מתנות עניים כך:
פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן, ואין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים ועומד בסכנת נפשות, והמעלים עיניו מפדיונו הרי זה עובר על 'לא תאמץ את לבבך' ו'לא תקפוץ את ידך' ועל 'לא תעמוד על דם רעך' ועל 'לא ירדנו בפרך לעיניך', ובטל מצות 'פתח תפתח את ידך לו', ומצות 'וחי אחיך עמך', 'ואהבת לרעך כמוך', 'והצל לקוחים למות' והרבה דברים כאלו, ואין לך מצוה רבה כפדיון שבויים.
הוסיף על דבריו ר' יוסף קארו בשולחן ערוך:
כל רגע שמאחר לפדות השבויים, היכא דאפשר להקדים, הוי כאילו שופך דמים.
ניתן ללקט עוד מקורות כהנה וכהנה בדבר חשיבותה של המצווה וחומרתה, אך דומה שאין צורך בכך, שכן הדבר מבואר באר היטב מלשון הגמרא, הרמב"ם והשולחן ערוך.
התקנה המסייגת
על אף החומרה של מצוות פדיון שבויים שנתבארה בהרחבה רבה, תיקנו חכמים שאין לפדות את השבויים בכל מחיר ואין להצילם בלי תנאים ומגבלות. במסכת גיטין, בפרק העוסק בתקנות חכמים שנועדו ל"תיקון העולם", מופיעה משנה המסייגת את החיוב להצלת שבויים:
אין פודין את השבויים יותר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם.
ואין מבריחין את השבויין מפני תיקון העולם.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: מפני תקנת השבויין.
הסיבה לתקנה הראשונה היא ש"אם נפדה אותם ביותר על דמיהם ישתדלו הגוים לשבותם". הסיבה לתקנה השנייה שנויה במחלוקת חכמים ורבן שמעון בן גמליאל. לדעת חכמים, החשש הוא שהשובים יאסרו מכאן ואילך את השבויים בתנאים קשים יותר: "יאסרום בשלשלאות של ברזל ויוסיפו בעינוייהם". בעוד שחכמים חוששים לשבויים עתידיים, רבן שמעון בן גמליאל חושש לשבויים הנוכחיים, שנשארו בשבי אחרי שמילטו חלק מחבריהם. למחלוקת זו יש השלכה מעשית, במקרה שבו אפשר לחלץ את כל השבויים. לדעת רבן שמעון בן גמליאל, אין מקום לתקנה ואפשר לחלצם, שהרי לא נשארו שבויים שתנאיהם יוחמרו. אבל לדעת חכמים, עדיין התקנה קיימת ואין לחלצם, בשל החשש לשבויים אחרים, בעתיד.
גם התקנה הזאת נפסקה להלכה. זאת, למרות המעלה הגדולה שבה תוארה מצוות פדיון שבויים על ידי הפוסקים וההבנה המלאה לסבל ולסכנות שיש בשבי. מול הדאגה לשבויים הנוכחים, קיים חשש להתרחבות התופעה של שביית יהודים כאשר יבינו שזו 'סחורה' יקרת ערך שניתן להשיג עבורה סכומי עתק, וכמו כן קיים חשש להחמרת סבלם של שבויים אחרים.
מגבלות התקנה
בעלי התוספות מצאו שני מקורות בתלמוד שמהם משתמע שלא קיימו את התקנה. במסכת כתובות, בדיון על חיובי הבעל לאשתו, נאמר שהבעל פודה את אשתו מן השבי גם אם דרשו ממנו פי עשרה מדמיה. באגדות החורבן מסופר שרבי יהושע בן חנניה מצא בכלא ברומי ילד יהודי יפה תואר. הוא בחן אותו ועמד על תבונתו הרבה, ואמר: 'מובטחני בו שיהיה מורה הוראה בישראל', ופדאו בממון רב. לימים גדל אותו ילד ונעשה לתנא רבי ישמעאל בן אלישע.
מן הסיפור הראשון למדו התוספות, שלא אסרו על אדם לפדות את עצמו בכל מחיר שהוא, ומכיון שאשתו כגופו, הוא רשאי גם לפדותה בלי להתחשב בתקנה.
לסיפור השני הציעו שלושה הסברים.
מותר להציל חכם מופלג או תלמיד שמצפים ממנו לגדולות, בכל מחיר.
מדובר בימי החורבן, והתקנה אינה רלוונטית בעת שכזאת.
במקום שיש סכנת נפשות לא נתקנה התקנה.
בשולחן ערוך הובאו שתיים מן ההסתייגות של התוספות להלכה: מותר לאדם לפדות את עצמו ואת אשתו במחיר מופרז, ומותר לפדות חכם מופלג.
עם זאת, ידוע שהמהר"ם מרוטנבורג לא הסכים שיפדו אותו במחיר גבוה, והוא נשאר כלוא למשך שנים עד שנפטר בבית הכלא. יש פוסקים שלא קיבלו את דעת בעלי התוספות שמותר לפדות במחיר מופרז בעת סכנת נפשות, כי לדעתם התקנה נתקנה באופן כללי, בידיעה מהן הסכנות שיש בשבי, כפי שתואר במסכת בבא בתרא. מקצת ראיה לכך יש גם בפסיקתו של הרמב"ם, שהביא את התקנה אחרי שתיאר בעוצמה רבה את מידת הסכנה שבשבי ואת חובת הפדיון.
עד כאן תמונת הדברים בספרות ההלכה. אפשר לסכם ולומר שיש חובה עצומה לפדות שבויים, אך כנגדה יש תקנה שלא לפדותם במחיר מופקע ולא להבריחם כדי למנוע התפשטות התופעה של שביית שבויים יהודיים ושל כליאתם בתנאים קשים בעתיד. תקנה זאת מסויגת במקרים מסוימים, וסייגים אלו שנויים במחלוקת הפוסקים. לכל הדעות מותר לאדם לפדות עצמו בממון רב, ויש אומרים גם את אשתו וקרוביו. יש המתירים לפדות חכם מופלג ויש האוסרים, יש המתירים לפדות במקרה שנשקפת לשבויים סכנת נפשות ויש סבורים שהתקנה אוסרת לפדות יותר מכדי דמיהם גם במקרה של פיקוח נפש.
הרדב"ז
כשעוברים מספרות ההלכה לספרות השו"ת, מתגלים העושר והרבגוניות של עיסוק הפוסקים בסיטואציות שונות ומורכבות של פדיון שבויים שעמדו בפני הקהילות היהודיות ברחבי הגולה בדורות השונים. לפני שנעבור אל המציאות של זמננו, נתבונן בתשובה מפורסמת אחת של הרדב"ז, ששימשה עוגן לפוסקים רבים שהקלו בתקנת פדיון שבויים.
הרדב"ז פתח את תשובתו בהכרזה עובדתית:
"כבר נהגו כל ישראל לפדות את השבויים יותר מכדי דמיהן הנמכרים בשוק"
הוא מקדיש את התשובה להצעת נימוקים והסברים שונים מדוע נהגו להקל, שלא כתקנת חז"ל. ואלו הם נימוקיו:
גם כשגובים ביותר מכדי דמיהם, כל עוד אין מדובר בסכומי עתק, הדבר אינו גורם לכך שהשבאים מנסים ללכוד דווקא יהודים. ולכן החשש שבשלו נתקנה התקנה אינו קיים.
לפעמים פודים גם שבויים גויים בסכומים גבוהים, ולכן אין חשש שפדיון יהודים יגרום לכך שירדפו דווקא אחרי יהודים.
סומכים על ההיתר שמותר לפדות חכם, וגם אין במקרה מסוים אין חכם, מניחים שאולי עתיד להיות.
חוששים שיעבירו את השבויים על דת, יאלצו אותם לחלל שבתות ומועדים וייסרו אותם בייסורים קשים. אמנם הוא מודה שהתקנה נתקנה גם עבור מקרים כאלה, אבל מכיון שיש דעה שהתקנה לא נתקנה במקרים של סכנה, הרי זה ספק ואפשר להקל.
בסופו של דבר, נראה שהטעמים הללו משניים לטענה העיקרית של הרדב"ז, והיא:
"והנח להם לישראל שהם גומלי חסד בני גומלי חסד".
"הנח להם לישראל ויחזיקו במדה, כיון שהם שמחים וששים בה, יש להם בזה שכר גדול".
"ותו שאין אנו כופין אותם אלא הם בעצמם מתנדבין, אין כאן בית מיחוש ומצוה רבה איכא".
"ויפה נהגו להחזיק במדת אברהם אע"ה דכתיב נדיבי עמים עם אלהי אברהם".
למעשה, אומר הרדב"ז, היהודים הם רחמנים בני רחמנים וכשהם נתקלים בשבויים, הם עושים, מרצונם ובהתנדבות, כל שביכולתם להצילם ולפדותם, הם ששים ושמחים במצווה זו, ואין למונעם מכך. רק אחרי שהוא מאשר עקרונית את הגישה הרחמנית הזאת, הרדב"ז גם משתדל להסביר שבמציאות של זמנו, הקיום של מצוות פדיון בכל מחיר אינו פגיעה ב"תיקון העולם" כי הדבר לא גורם לכך שהשבאים ישתדלו בעתיד לשבות דווקא יהודים. הסבר זה נחוץ כדי שהרחמנות העכשווית לא תהפוך להיות אכזריות לעתיד, אם היא תגרום חלילה לריבוי מעשי חטיפה ושבייה ולהחמרת תנאי השבי.
שחרור חטופים בזמננו
פוסקי זמננו נדרשו לדון בשאלת שחרור חטופים ושבויים על ידי המדינה בשני אופנים: עסקאות של שחרור מחבלים תמורת שבויים, ולעומתן פעולות צבאיות של חילוץ השבויים. לכאורה, שני האופנים הללו כלולים בשתי התקנות שבמשנה בגיטין: שחרור מחבלים רבים תמורת חיילים מעודד את אויבינו, ובראשם ארגוני הטרור, לחטוף עוד ישראלים. לעומת המתואר בזמנו של הרדב"ז, בזמננו זו מציאות מוכחת. שחרור החטופים והשבויים בפעולה צבאית נכלל בתקנה השנייה: אין מבריחין את השבויים. גם תקנה זו יש בה ממשות לזמננו, שכן ברור שהחשש מפני פעולת שחרור צבאית גורם לשובים לכלוא את השבויים בתנאים קשים יותר ויותר.
אי אפשר לפסוק הלכה למעשה מספרות ההלכה הקלאסית לזמננו באופן פשוט, מפני שיש כמה וכמה הבדלים ניכרים:
א. אין מדובר בקהילה יהודית בגולה אלא במדינה ריבונית שיש לה כוח צבאי.
ב. אין מדובר בשבי אקראי של יהודים אלא בדרך כלל בחיילים שלצה"ל ולחברה הישראלית כולה יש אחריות כלפיהם. קרוב לוודאי שהוא הדין גם לאזרחים, אף אם אינם משרתים בצבא או בכוחות הביטחון בפועל.
ג. אין מדובר בתשלום ממון, אפילו רב, אלא בשחרור מחבלים שהם עצמם מהווים סכנת נפשות, והוא חשש חמור בהרבה מן החשש שבעתיד ירצו לשבות עוד חיילים ואזרחים.
עיון בשו"תים ומאמרים של חכמי זמננו מגלה שהם אומנם משתמשים במקורות המסורתיים, אך בסופו של דבר הם שוקלים שיקולים אידיאולוגיים, מדיניים וצבאיים, כדי לבחון את ההתאמה בין המקורות לבין המציאות.
דיון שכזה, המבוסס בשורשו על מחלוקת אידיאולוגית בדבר ערכה של מדינת ישראל וצבאה, התקיים בזיקה למבצע אנטבה, ולהלכה ש"אין מבריחין את השבויים".
הרב יצחק יעקב וייס, בשל שו"ת מנחת-יצחק, התנגד בתוקף למבצע צבאי לשחרור חטופים. ברור מדבריו שהנחת המוצא שלו היא התנגדות למדינה, לצבא ולכל המעשה הציוני. וזהו המניע הראשוני שלו לדחות פעולה צבאית:
הרי כל עיקר יסודה של המדינה היא בעבירת העברה על הג' שבועות, המבואר (בכתובות דקי"א ע"א), כאשר מבואר כל זה באריכות בספה"ק ויואל משה (מאמר שלש שבועות), ונגרמו עי"ז אבדות נפשות רבות למאות ולאלפים בעוה"ר.
אמנם אף בלתי זאת, אין שום מקום להצדיק הדרך המסולף בהצלת הנחטפים באופן של כח…
אף על פי שהרב וייס מעגן את תשובתו במקורות הפסיקה בהלכות פדיון שבויים, ברור למדי, שכפי שהרדב"ז לימד זכות על הפודים בניגוד לתקנה, כך הרב וייס מניח כהנחת מוצא את העמדה האנטי-ציונית, הכופרת בשיקול הדעת של הנהגת המדינה והצבא מן היסוד, ורק בעקבות זאת הוא סבור שיש לקיים את התקנה שלא להבריח את השבויים, אבל אין לחשוש מן התקנה שאוסרת לפדות ביותר מכדי דמיהן. לכאורה, לא היה מקום להביא כאן את פסיקתו המנוגדת להנחות היסוד של המחשבה הלאומית והציונית המנחה את מדינת ישראל; אלא שלאחרונה התברר שלא צריך להיות חסיד סאטמר כדי להניח אי-אמון בסיסי בהנהגת המדינה והצבא ובשיקול דעתם בסוגיית הצלת החטופים. כמו כן מתברר שלאי-האמון הזה יש השלכה ישירה על גיבוש העמדה המעשית בשאלת קיומה של עסקת פדיון החטופים, תנאיה ומחיריה.
כנגד דעתו של הרב וייס, הרב עובדיה יוסף בתשובתו הארוכה בנושא "מבצע אנטבה בהלכה", דן במבצע החילוץ בהקשר של הלכות צבא ומלחמה, ופסק באופן ברור שאם הדרג המדיני והצבאי סבור שיש סיכוי לפעולה להצליח, יש לעשותה ואין להתחשב בשאלות של פיקוח נפש. שכן, מדובר במצוות מלחמה שיש לנהל אותה על פי האסטרטגיה והטקטיקה הצבאיות, ואין בה מקום לחשבונות מן הסוג ה'קהילתי' של הלכות פדיון שבויים. השיקולים בעד ונגד הפעולה מסורים בידי אנשי הצבא והנהגת המדינה. למעשה, קובע הרב עובדיה ששתי התקנות, גם "אין פודין יותר מכדי דמיהן" וגם "אין מבריחין את השבויים", מתוות עקרונות כלליים אך אינן משפיעות ישירות על השיקולים של המדינה בהתמודדות עם חטיפת אזרחים או חיילים.
מבצע אנטבה היה המאורע שזימן יותר מכל אירוע אחר בזמננו דיון בתקנת "אין מבריחין". הדיון על תקנת "אין פודין יותר מכדי דמיהן" התעורר כעבור כעשר שנים, בזיקה לעסקת חילופי שבויים המכונה "עסקת ג'יבריל". בעסקה זו שוחררו 1151 מחבלים תמורת שלושה חיילים ישראלים שהיו בשבי ארגון הטרור של אחמד ג'יבריל. הרב יצחק רלב"ג, שהיה ראש המועצה הדתית בירושלים, פרסם מאמר ובו הצדיק את העסקה, בטענה שהתקנה של "יותר מכדי דמיהם" אינה מחייבת במקרה של סכנת נפשות, והרי שלושת החיילים השבויים היו נתונים בסכנת נפשות ברורה. רוב מאמרו הוקדש לביסוס הטיעון שהתקנה לא קיימת במקום סכנת נפשות. אבל בפסקה האחרונה העלה את הטיעון שיש סכנת נפשות גדולה בשחרור מאות מרצחים. ועל כך השיב:
"ומה שרצו לערער בדבר, הואיל ושחרורם היה ברור (צ"ל: כרוך) בשחרור מחבלים שיש הם סכנה לתושבי המדינה היה אסור להכניס את עצמנו לסכנה, אין בדברים הללו ממש, והנח להם לשלטונות הצבא והמדינה שיחלטו בדבר אם יש סכנה אם לאו. וכמו שהחלטה לצאת למלחמה עף על פי שהדבר כרוך בסכנה מוציאין אפילו למלחמת הרשות…
"שהלכות הציבור אינם דומים להלכות היחיד ונקבעים על ייד הנהגת המדינה ולהם הסמכות להחליט, הוא הדין בענייננו. יש לסמוך על החלטת ההנהגה בענין הסכנה הכרוכה בדבר, ולא נגרום לאנדרלמוסיה ציבורית שמערער את יסודות ההנהגה הציבורית"
למעשה, דבריו אלו בחתימת התשובה מייתרים את כל הדיון ההלכתי שקדם. שהרי אם מדובר בשיקולים של הנהגת מדינה ומלחמה, שוב אין צורך להתחשב בתקנת חז"ל שנאמרה בהקשר אחר לגמרי. בכך דומים דבריו לדברי הרב עובדיה במבצע אנטבה, והוא אכן מעיד ששאל את הרב עובדיה והלה הסכים עמו, שיש לקבל את החלטת המדינה לקיים את העסקה על אף המחיר המופקע וסכנת הנפשות הכרוכה בו.
בסופו של המאמר נדפסה תגובה קצרה של הרב מרדכי אליהו, שהיה אז הראשון לציון, הרב הראשי לישראל. הרב אליהו הגיב, על סמך עדותו של מי שטיפל במו"מ, עו"ד שמואל תמיר, ושל ח"כ רפאל איתן, רמטכ"ל לשעבר, ועוד מומחים שטענו שהמו"מ לא נוהל כדבעי. לפיכך טוען הרב אליהו, כשהתמורה היא שחרור של רוצחים, ולא רק חשש עתידי שמא יבואו לשבות, אין הצדקה לעסקה בשל סכנת הנפשות הברורה והחמורה הכרוכה בה לשאר ישראל, ורוח התקנה המקורית במקומה עומדת.
אומנם גם הרב אליהו לא טען שהוא נסמך על התקנה, אלא על עדותם של מומחים ביטחוניים ופוליטיים. העיקרון של התקנה, של החשש מפני סכנה עתידית לאחרים, אכן מתקיים, אבל אי אפשר להחילו על המציאות הנוכחית מבלי שילוב של שיקול דעת של מומחים.
כדעתו של הרב אליהו סבר גם הרב גורן, לשעבר הרב הצבאי הראשי והרב הראשי לישראל. במאמר ארוך ומפורט טען את ההפך מטענתו של ר' יצחק רלב"ג. על סמך המשנה גיטין ותקנת חכמים, אסור היה לפדות את השבויים גם אם נשקפה להם סכנת נפשות ברורה, מפני תיקון העולם – האסון שעלולים להמיט 1151 המחבלים המשוחררים.
למאמרו של הרב גורן הגיב הרב חיים דוד הלוי, רבה של תל אביב. תגובתו חשובה לנושא דרכי הפסיקה, הרבה מעבר למקרה המסוים של פדיון שבויים.
בתחילת דבריו הוא מקבל ומאשש את פסקו של הרב גורן, שאסור היה לקיים את עסקת ג'יבריל, מפני שהיא עונה בדיוק להגדרות של "אין פודין… יותר מכדי דמיהן". הטיעון של סכנת נפשות לשלושת השבויים אינו תקף, גם מפני שלדעת רוב הפוסקים התקנה קיימת גם בעת סכנת נפשות, וגם מפני שבמקרה המסוים הזה כנגד סכנת נפשם של שלושת השבויים קיימת סכנה גדולה בהרבה לעם ישראל מהמחבלים המשוחררים. והלוא לכך בדיוק כיוונה התקנה.
אך בסופו של דבר, למרות הסכמתו עם הטיעון ההלכתי של הרב גורן, דחה אותו הרב הלוי, בזהירות ובנימוס, אך בהחלטיות. לדבריו אין להשוות בין דין המשנה לזמננו. במשנה מדובר בקבוצות שודדים שמטרתם לסחוט כספים תמורת פדיון שבויים או למוכרם לעבדים, ובזמננו מדובר במלחמה, ובלשונו:
ואילו אנו נתונים במצב מלחמה קשה וממושך עם כלל העם הפלשתיני, שמתוכו יצאו קבוצות הלוחמות באכזריות בעם היהודי בארצו, והרקע הוא מדיני – לאומי, שכל זמן שלא ימצא לו פתרון, מלחמה זו תוסיף להחריף. קבוצות טרור אלה עושות ככל אשר לאל ידן לפגוע קשות בעם היהודי בכל מדת אפשרויותיהם. ואין ספק שלו יכלו למסור נפשם לתפוס שבויים יהודים היו עושים זאת מידי יום ביומו כדי לשחרר את שבוייהם ואסיריהם שבידי ישראל, ואולי אף כדי להשיג הישגים מדיניים נוספים…
לפיכך, אומר הרב הלוי, השיקול של התקנה, שתשלום יותר מכדי דמיהם יעורר את המוטיבציה של השודדים לשבות עוד שבויים, אינו מתאים כאן, שהרי בלאו הכי הם מבקשים את נפשנו בכל עת. ולעומת זאת, הוא מעלה שיקול נגדי, שהוא קורא לו "המורל של החיילים":
ואם בסברא עסקינן… הגר"ש גורן במאמרו הנ"ל [כתב] כמה פעמים, שעיסקא זאת הגבירה והגדילה את כחם המספרי ואיכותי של המרצחים ע"י שחרור מספר כה גדול של מחבלים מאומנים וכו'. וזו סברא נכונה היא, אלא שנשאל נא, וכי אותם שעסקו בביצוע עיסקא זאת לא הבינו דבר פשוט זה? אלא כפי שהובהר בין היתר ע"י שר הבטחון, נגד עיני הממשלה שהחליטה, עמדה נקודה חשובה נוספת, והיא המורל של חיילי צה"ל…
ומי הוא זה אשר ימדוד עתה מה הנזק הבטחוני הגדול יותר, חיזוק כחם של המחבלים ע"י שחרור חבריהם, או חיזוק המורל של חיילי צה"ל במלחמות עתידות אם תקראנה ח"ו?
גם הרב הלוי יוצר חיץ בין הסוגייה התלמודית לבין המציאות של זמננו. לא הרי שודדים אקראיים כהרי אויב מדיני וצבאי, ולא הרי יהודים שנחטפו באקראי כהרי חיילים שהמדינה וצה"ל חייבים לשמר את רוחם ואחראים כלפיהם.
מעבר למחלוקת המעשית עם הרב גורן, מוסיף הרב הלוי דברים שראוי לחתום בהם את דיוננו, והם מהווים גם סיכום נאה לדיון המשווה שערכנו בין ספרות הפסיקה לספרות השו"ת:
יש בעיות קשות שנוצרות בחיינו, שאין להן פתרון ברור וחותך בהלכה. וכי היכן יש בכל המו"מ ההלכתי בסוגיא הנ"ל, מצב כמו זה שאנו נתונים בו כיום? ולכן, אנו זקוקים בשעה זאת לחידוש הלכתי, ברוח מקורות ההלכה הקדומים ובתיאום להם, היינו הכרעה הלכתית חדשה.
זה היה כחם של רבותינו, שבכל מקרה חדש שבא לידם, לא הסתפקו באותן הלכות שהיו מסורות בידם עד אז, אלא טרחו לחדש הלכות חדשות…
ודוגמא לכך היא תשובת הרדב"ז… שטרח למצוא טעמי היתר למה "שנהגו לפדות שבויים יתר על כדי דמיהם הנמכרים בשוק"…
הרב הלוי מביא עוד דוגמות מתולדות הפסיקה בנושא פדיון שבויים שבאמצעותן הוא מוכיח את היצירתיות של הפוסקים בחידושי הלכה לפי הנסיבות המשתנות. והוא מסכם בצניעותו האופיינית:
נציין שכל דברינו לא נועדו לפסוק הלכה, אלא כמשא ומתן של הלכה, כי לחידושי הלכות הנ"ל דרושה סמכות הלכתית גדולה ביותר, כעין סנהדרין או לפחות מוסד בעל סמכות ממלכתית לפסוק בכל בעיא שתתעורר בחיינו המדיניים הצבאיים והלאומיים. אילו זכינו לכך, צריך היה להתאמץ ולחדש חידושי הלכה ברוח הדברים הנ"ל…
אלא ששוב נחזור להדגיש, שמאותה סוגיא אין שום הכרעה ברורה לאסור את עיסקת חילופי השבויים…
לכן, אין נראה לענ"ד שממשלת ישראל פעלה בניגוד להלכה. ויתכן אף ששיקול דעתה היתה דוקא תואמת חידוש הלכתי שחכמי התורה היו מחדשים במקרה זה.
ועכ"פ, לאחר מעשה ודאי שאין להרהר ואין לערער אחרי החלטת ממשלת ישראל על החלטתה. אף כי יש מקום לדון ולקבוע דרכי פעולה בעתיד לכל מקרה ח"ו, ותפלתנו לה' שישפות שלום לנו, ונזכה במהרה לשיבת שופטינו כבראשונה ויועצנו כבתחלה.
בסופו של דבר, הרב עובדיה, הרב רלב"ג והרב הלוי מסכימים שהשיקול המכריע מצוי בידיה של הממשלה, שמכירה את התנאים המציאותיים ויודעת להעריך נכונה האם יש מקום לחששות של תקנות חז"ל או לא, בנסיבות המתחדשות. גם הרב גורן והרב אליהו שחלקו על עמדת הממשלה לא עשו זאת בשם ההלכה בלבד, אלא נזקקו להערכות מציאותיות של מומחים, ולמעשה העמידו כנגד שיקוליה של הממשלה שיקולים צבאיים ומדיניים אחרים. בזאת אין הם שונים מעמדת האופוזיציה שהתנגדה למהלכי הממשלה, גם בלא מקורות רבניים והלכתיים
.
צניעות
בבואנו לדון מה עמדת ההלכה בשאלת החטופים בעזה בעת הזאת, נראה שמבחינת שיקול הדעת ההלכתי, אי אפשר להסיק מסקנה ברורה מן המקורות מה הדרך הנכונה לפעולה בימינו אלה. מחד גיסא, אנו מלווים בלב חרד את החטופים השבויים בידי רשעי החמאס האכזריים – הם מצויים לא רק בסכנת נפשות אלא גם כל הנוראות שתלו חכמים בשבי מתקיימות בהם, ומשכך, אין גבול לחובה להצילם. מאידך גיסא, המשנה במסכת גיטין פותחת מרחב לשיקול דעת המתחשב בסיכונים הטמונים בעסקה למדינה ולכלל אזרחיה. הנטייה של הפוסקים היא להניח את האחריות לפתחם של המומחים, מנהיגי המדינה והצבא, בהנחה שבידיהם הנתונים והכלים לקבלת ההכרעה. וגם אם אינם מסכימים עם הנהגת המדינה בעל הזאת, הם נשענים על מומחים אחרים, שמן האופוזיציה, אך לא על ניגוד כביכול בין ההלכה למעשה המדיני.
להבנתי, אין כיום אדם בארץ שחולק על הנחות היסוד שעולות מן הסוגייה. הנוראות של השבי מחד גיסא, והסכנות שטמונות בעסקה לא מוצלחת מאידך גיסא. המציאות הזאת מחייבת את אנשי ההלכה לנהוג בצניעות ולהבין שאת דרישות ההלכה, התורה והמצווה, יודעים כולם, ואילו ההכרעה אינה מסורה בידי החכמים, מפני שתמונת הנתונים אינה שלמה בידם. אין זאת אומרת שלתורה אין מה לומר בענייני המדינה; אדרבה, יש ויש מה לומר. התורה היא המקור למחויבות העצומה כלפי השבויים כמוסכמה בסיסית בכל שדרות החברה הישראלית, והתורה היא גם המקור להבנה שיש מגבלות למימוש המחויבות הזאת, והתורה היא זו שאומרת שאת ההכרעה של הפעולה המעשית יש למסור בידי חכמי המעשה, אנשי המדיניות והצבא. התורה היא שקובעת את מגבלותיה: התורה אינה מקור לידיעת המציאות, וחכמיה אינם יכולים למלא את מקומם של קברניטי המדינה והצבא.
במדינה דמוקרטית, כל אחד רשאי לומר את דעתו, לצעוק אותה וגם להפגין עליה. וכך אנו רואים ברחובות ערינו ובחוצות קריה בסוגיית החטופים, מדי יום ביומו. גם מי שאין להם שום ידיעה מה טיב העסקה המתרקמת או אם בכלל היא מתרקמת, זועקים בעד ונגד העסקה. ייתכן שזו דרך לבטא את הכאב וההזדהות עם סבלם של החטופות והחטופים ובני משפחותיהם, אבל זו אינה הדרך לקבל החלטות בסוגיות כה רגישות לחיי אדם ואומה.
מחכמי התורה יש לצפות שיראו דוגמה אישית בתחום המידות דווקא – בהבנת המגבלות ובצניעות: חכמים היזהרו בדבריכם, והמשכיל בעת ההיא יידום.
הקמה ותחזוקת האתר: משרד פרסום: Brain&Brand