פרופ׳ רפאל ישפה פדיון שבויים – בכל מחיר?

קצת על הכותב/ת...

פרופ׳ רפאל ישפה
על הכותב - פרופסור לפילוסופיה יהודית (בגמלאות), סא"ל (מיל') בצה"ל ביחידת החילוץ הארצית, פיקוד העורף

ר"ח אלול תשפ"ד 

מוקדש לזכרו של בן זוסמן ז"ל

פדיון שבויים הוא נושא רגיש מאוד ונפיץ בימים אלה של מלחמת "חרבות ברזל". בהפגנות למען פדיון השבויים בידי מחבלי חמאס הרצחניים רבים מהמפגינים דורשים ממשלת ישראל לפעול לשחררם "בכל מחיר".  חלקם אף מביאים את דברי הרמב"ם "ואין לך מצוה רבה כמו פדיון שבויים" (משנה תורה לרמב"ם, הלכות מתנות עניים, ח, י). 

אבל כרגיל המצב אינו כה ברור, פשוט, וחד-משמעי. מראש אני מתנצל בפני השבויים והחטופים שלנו בשבי חמאס, וכן בפני משפחותיהם וחבריהם, שאין שיעור לסבלם. לב כל יהודי נקרע מחדש בהישמע ידיעה על נפילת חייל ומציאת גופות אלה, חיילים ואזרחים, שנחטפו ושנרצחו במעמקי המנהרות בעזה. עלינו להיזהר ולקיים את עצת הלל הזקן: "הלל אומר . . . אַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ" (אבות ב, ד). עם כל הצער ולמרות הקושי הרגשי, עלינו לזכור, שעלינו לפעול על פי שיקול הדעת. "אֵיזֶהוּ גִבּוֹר? הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ" (אבות ד, א).

ייתכן ואלה הנושאים שלטים עם דברי הרמב"ם הנ"ל אינם מודעים לכך שדבריו אינם כה פשוטים וחד-משמעיים. נושא פדיון שבויים נדון במשנה תורה, ספר זרעים, הלכות מתנות עניים פרק ח'.

לדברי הרמב"ם שם:

"הלכה י' – פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותם. ואין לך מצוה רבה כמו פדיון שבויים. שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים ובכלל הערומים, ועומד בסכנת נפשות. והמעלים עיניו מפדיונו הרי זה עובר על "לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך" (דברים טו, ז) ועל "לא תעמד על דם רעך" (ויקרא יט, טז) ועל "לא ירדנו בפרך לעיניך" (ויקרא כה, נג), וביטל מצוות "פתח תפתח את ידך" (דברים טו,ח,יא) ומצוות "וחי אחיך עמך" (ויקרא כה, לו), "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט,יח), ו-"הצל לקחים למות" (משלי כד, יא), והרבה דברים כאלו. ואין לך מצוה רבה מפדיון שבויים.

הלכה י"א – אנשי העיר שגבו מעות לבניין בית הכנסת […] לא ימכרו אותם לדבר מצווה, אלא לפדיון שבויים […] מוכרין הכל לפדיון שבויים בלבד."

לכאורה, דברי הרמב"ם אלה אכן קובעים בבירור שפדיון שבויים קודם לשאר המצוות, ואולי אף "בכל מחיר", אולם בהלכה הבאה הרמב"ם סייג את הכלל:

"הלכה י"ב – אין פודין את השבויים ביתר על דמיהם, מפני תיקון העולם, שלא יהיו האויבים רודפים אחריהם לשבתם. ואין מבריחין את השבויים, מפני תיקון העולם. שלא יהיו האויבים מכבידין עליהם את העול ומרבים בשמירתם."

כלומר, "תיקון העולם" מחייב לסייג את מצות פדיון שבויים, בהתחשב בהשלכות העתידיות של כל מקרה ומקרה. האם תשלום יתר יביא לרדיפת אחרים ולשבותם? האם הניסיון לפדותם יביא להחמרת מצבם העגום של שבויים – אלה או אחרים?  אם כן, עמדתו של הרמב"ם אינה "בכל מחיר"; אלא החובה, שאולי כמעט בלתי-אפשרית למקבלי ההחלטות, לשקול את המחיר והתוצאות של החלטתם כיצד לפעול.

הבה נזכור שהרמב"ם התייחס בהסתייגותו רק לשבויים חיים.  עם כל עוגמת הנפש המובנת והמוצדקת של משפחות השבויים והחטופים, הרמב"ם כלל לא התייחס ולא הזכיר כאן פדיון גופות שבויים מתים. במקרה שלנו הכוונה לחיפוש גופות החטופים שנרצחו והבאתן לקבר ישראל. אם הרמב"ם הזכיר את המחיר "ביתר על דמיהם" שאסור לשלם "מפני תיקון העולם", הלא על אחת כמה וכמה עולה השאלה כשמדובר בדם חיילים חיים העמלים תחת אש ומסכנים את חייהם על מנת למצוא ולהחזיר גופות הנרצחים?

רוח זו בדברי הרמב"ם השפיעה את השפעתה, במודע או שלא במודע, על החייל הצעיר בן זוסמן ז"ל. שכן, זאת הייתה קביעתו המפורשת של בן ז"ל בצוואה האצילה שהשאיר למקרה שיפול לשבי או שייהרג בקרבות בעזה; צוואה שאמו שרית הקריאה באומץ רב מעל קברו בהלווייתו בהר הרצל: הוא ציווה לא לסכן אף אחד על מנת לנסות להצילו חי או מת.  אשרי המשפחה שיש לה בן כזה.