השופט אליקים רובינשטיין
על החטופות והחטופים
לעניות דעתי החזרת החטופות והחטופים היא כיום היעד המרכזי של מדינת ישראל, הראשון במעלה – משימה עליונה. השבתם היא באחריות המדינה. היא נכשלה כישלון חרוץ, שאין עליו חולק, בהגנה עליהם, במתן ביטחון לאזרחיה ולתושביה. לפיכך השבתם, החיים והמתים, היא באחריותה. אינני מקל ראש באכזריות האויב ובמחיר הכבד; כנראה אין מנוס ממנו. אל יצטטו את דברי חכמים כי "אין פודין את השבויין יותר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם, ואין מבריחין את השבויין, מפני תיקון העולם" (משנה גיטין פ"ד מ"ו). הכוונה שם היתה שלא 'להזמין' לקיחת שבויים לשם רווח, וכדי שלא להחמיר את תנאי השבויים לאחר שאירעה בריחה. אך מי יאמר לנו מהו מחיר מופרז בעבור אחינו ואחיותינו אלה? והלא חכמינו גם אמרו (בבא בתרא ח ע"ב) שפדיון שבויים היא "מצווה רבה", והרמב"ם כתב (הלכות מתנות עניים, פ"ח ה"י) "ואין לך מצוה גדולה כמו פדיון שבויים. שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים, ובכלל הערומים, ועומד בסכנת נפשות, והמעלים עינו מפדיונו" עובר על כמה וכמה מצוות. על הפסוק בירמיהו (טו, ב) "…כה אמר ה', אשר למות למות ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי", אומר רבי יוחנן בגמרא (שם): "כל המאוחר בפסוק זה קשה מחברו", קרי, סדר קושי עולה; ורש"י מפרש ברוח זו, כי שבי קשה ממוות, חרב ורעב, שכן "ביד הגויים לעשות בו כל חפצו, אם למות אם לחרב או לרעב". מה ששמענו וראינו מצה"ל על התנאים שבהם הוחזקו שבויינו שנרצחו, ומה שעולה מכל האותות על מצבם של שבויינו כיום – הוא הוא אותו "אם למות, אם לחרב ואם לרעב", שעליו דיבר הנביא. מצב השבויים והשבויות מכמיר לב, הם – כדברי תהילים (קז, י) "יושבי חושך וצלמות אסירי עני וברזל". לא תמיד תיאורי מקרא מקבלים צביון חי ועז כמו במקרה זה. הלוואי שנזכה לקיום "יוציאם מחשך וצלמות ומוסרותיהם ינתק; יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם; כי שבר דלתות נחשת ובריחי ברזל יגדע" (שם, יד-טז).
חובה עליונה – עליונה! – אפוא המוטלת על שלטונות ישראל היא לעשות כל מאמץ, גם במחיר כואב ביותר, להשבת חטופינו. כאב לב גדול יהא שחרור מחבלים נבזים ורשעים, אבל המטנו זאת על עצמנו במחדל 7.10, ואין מנוס – אף שאני מקווה שרשימת המשוחררים לא תכלול את רבי המחבלים כמו מוחמד ברגותי, שהייתי אחראי בשעתו להעמדתו לדין כיועץ משפטי לממשלה.
בבתי הכנסת קוראים פרקי תהילים ומתפללים לשחרור החטופות והחטופים. רבים מאתנו עונדים צמיד המזכיר אותם וגם דיסקית של תזכורת מתמדת, ואת "הסרט הצהוב". אודה שבקומי מדי בוקר והדיסק והצמיד עליי – אינני מסיר אותם מצווארי ומאמת ידי – אני חושב על החטופות והחטופים ומצטמרר: אני נכנס למקלחת ויודע שאין להם אפשרות לרחצה הגונה – ואני אוכל וחושב על כך שאין להם אוכל כבני אדם רגילים.
את התחושה ממה שפירסם דובר צה"ל ממראות הזוועה בנהרות התופת מטעים בקול זעקה גדולה הרבי מפיאסצנה, רבי קלונימוס שפירא הי"ד, בדרשתו בגטו ורשה בשבת חזון שלפני תשעה באב תש"ב (1942), אחר שכבר איבד את בנו וכלתו, והוא עצמו עתיד היה להיספות כתום פחות משנה. ואלה דבריו (מספר אש קודש קצ"ג): "כמה רחוקים השמיעה והדיבור מצרות ויסורים מן ראיית הצרות והייסורים ומכל שכן לסבלם רחמנא ליצלן. כשלמדנו בדברי הנביאים ודברי חכמינו ז"ל מצרות החורבן, חשבנו שיש לנו איזה השגה בצרות אלו, אף בכינו אז לפעמים. עכשיו רואים שלשמוע צרות, כמה רב המרחק מלראותם ומכל שכן לסבלם ר"ל, עד שכמעט לא מיני' ולא מקצתי'". כלומר, צר לשמוע על ייסורי הזולת, צר עוד יותר לראותם, אך אין להשוות זאת לסבל הייסורים עצמם – וזהו מצב חטופינו.
בעקבות דברים נוקבים אלה נשאל את עצמנו, האם עושים המופקדים על כך בממשלה את כל הניתן? קול דמי אחינו זועקים מן האדמה, קול המתים ושבעתיים – מן המנהרות – קול החיים. השעון מתקתק ומזכיר שאין זמן.
הקמה ותחזוקת האתר: משרד פרסום: Brain&Brand